פרשת שמיני- במה התגשמה משאלת העם?/ אהובה קליין.

פרשת שמיני- במה התגשמה משאלת העם?

מאת: אהובה קליין.

היצירות שלי לפרשה:



ציורי תנ"ך/ אהרון הכהן מברך את עם ישראל/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ משה ואהרון מברכים את עם ישראל/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ אש ה' על המזבח/  ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ עם ישראל מבכים את מות בני אהרון- נדב ואביהוא/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי  תנ"ך, הציווי לעם ישראל להיות קדושים/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ מאכלות אסורים/ ציירה: אהובה קליין(c)

ציורי תנ"ך/ איסור אכילת בעלי חיים ועופות טמאים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ דגים כשרים לאכילה/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

פרשה זו נקראת בשם: "שמיני" על סמך  תיאור היום השמיני למילואים-אשר היה בראש חודש ניסן, בו הוקם המשכן. [השנה השנייה לצאת ישראל ממצרים]

במסכת מגילה [ו, ע"ב] נאמר: כי  ביום הקמת המשכן הייתה שמחה גדולה לפני ה' בדומה - ליום שבו נוצרו השמים והארץ, וההוכחה לכך:  בפרשתנו נאמר: "וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו--וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל.  וַיֹּאמֶר אֶל-אַהֲרֹן, קַח-לְךָ עֵגֶל בֶּן-בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה—תְּמִימִים: וְהַקְרֵב, לִפְנֵי יְהוָה".

ואילו בתיאור בריאת העולם, נאמר:  "וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד.." [בראשית א, ה]

האירוע הגדול המתגלה ביום זה: לאחר שהעם זוכה לברכת  אהרון ,ואחריו שוב ברכת אהרון ומשה יחדיו ,  הוא אירוע דרמטי: בני ישראל זוכים  לראות  את אש ה' יורדת מן השמים , אוכלת את   הקורבנות מעל מזבח הנחושת בחצר המשכן – כפי שהכתוב מתאר:

"וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת-הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה, אֶל-כָּל-הָעָם.  וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם".  [ויקרא  ט, כ"ג-כ"ד]

השאלות הן:

א] מדוע  נכנסו משה ואהרון  לתוך אוהל מועד?

ב] מה הייתה תגובת העם למראה כבוד ה' ?

תשובות.

משה ואהרון נכנסו לאוהל מועד.

רש"י מסביר: משה נכנס עם אהרון לאוהל מועד:

א] ללמדו על מעשה הקטורת. לפי שבמשך ימי המילואים ,משה לבדו עבד במשכן ,אהרון לא היה רשאי להיכנס ולהתבונן בעבודתו של משה-  וזאת על פי הכתוב:  "וְכָל-אָדָם לֹא-יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד, בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ" [שם, ט"ז, י"ז]

ב]  כיון שראה אהרון שכבר הוקרבו כל הקורבנות ונעשו כל המעשים- ועדיין לא ירדה השכינה על ישראל-היה מצטער ואומר: סימן שהקב"ה כעס עליי ובגללי  לא ירדה השכינה על ישראל, אמר למשה: כך עשית לי שנכנסתי והתביישתי? מיד נכנס משה עם אהרון לאוהל מועד וביקש מה' רחמים ומיד ירדה השכינה על עם ישראל.

ישנו הסבר מעניין: בנוהג שבעולם על כל  צרה  שלא  תבוא במקום שאדם ייחס את הדבר לחטאיו - תולה את האשמה באחרים, אך  הדבר הנכון הוא: שיעשה אדם חשבון נפש ויפשפש במעשיו , המעלה הגדולה של אהרון: כאשר ראה שלא ירדה השכינה עדיין על עם ישראל האשים רק את עצמו בחטא העגל!

מעשה שקרה: פעם הציעו גבאי בית הכנסת שבתחילת השנה יעמידו באחת מפינות בית הכנסת, חבית ריקה ובכל שבת שהמתפללים מגיעים לבית הכנסת להתפלל- יביא כל אחד כוסית ערק וישפוך לתוך החבית הזו וכך במהלך השנה- החבית –תתמלא ביין וכשיגיע חג שמחת תורה- יחלקו לציבור המתפללים מהשתייה הזו- כדי לשמחם. ובהגיע  חג שמחת תורה, ניגש אחד מהמתפללים שרצה למזוג  כוסית לאנשים, אך באותו רגע, חשכו עיניו, ראה כי אין בחבית אלא מים! כל המתפללים התבוננו איש ברעהו  ולא האשימו איש, לפי שידעו שהם בעצמם אשמים במחדל זה, התברר כי כל יחיד ויחיד מתוך ציבור המתפללים חשב: כולם מביאים שיכר, לא נורא אם אני –אביא מים, הבעיה שכולם הלכו בקו חשיבה זה והביאו רק מים, לכן מובן שהחבית התמלאה במים ולא בשיכר!

עניין זה מתבטא גם בעניינים רוחניים ובתיקון המידות ,כולם יודעים שצריכים לתקן את הדרך ולהתעלות, אך הצרה מתחילה כאשר כל אחד מצפה שהאחר יעשה זאת ובינתיים אינו עוסק במצווה. [מתוך ספר "מטה שמעון"]

על פי  "אמרי שפר": היות  ובעקבות  הקרבת הקטורת  הזרה [ללא ציווי מה'  ומסיבות נוספות] נגרם מותם של נדב ואביהוא וכפי שמסופר בכתובים אהרון קיבל את הידיעה  על מותם בשלוות נפש:

"ו֨יאמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־ אַהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר־ דִּבֶּ֨ר יְהֹוָ֤ה ׀ לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל־פְּנֵ֥י כׇל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן" זאת דרכם של צדיקים.

משה לימד את אהרון פרק חשוב: שיוכל לברך ולהודות לה' גם על הרעה ולקבל  ייסורים בשמחה ובאהבה , נושא  זה-לימד אותו כאשר נכנס אתו לתוך אוהל מועד בפעם הראשונה, ברגע נשגב זה מצא גם את העיתוי הנכון –ללמדו: "על מעשה הקטורת"- שיוכל לקבל בשלווה ובהלל את הדבר אשר אירע בעקבות  הקטורת- מותם של שני בניו ויהיה "מברך על הרעה כשם שמברכין על הטובה.."

כנגד דבר זה אמר  הלל הזקן: אם אני נמצא כאן הכול כאן, אם אני מעוניין לתקן את העולם, בראש וראשונה אני צריך להימצא במקום ואם אני אקח על עצמי לתקן את עצמי- ישנו סיכוי שהכול יתוקן. לא כן ,כאשר אצפה שאחרים  יעשו את הנדרש .[ילקוט "לקח טוב"]

על פי "נתיבות שלום": מסופר בתורת כוהנים שאהרון ראה דמות עגל על גבי המזבח לכן חש בושה להתקרב, אמר לו משה: קרב אל המזבח, מדוע אתה בוש? הרי לכך נבחרת! אך  ידע אהרון שגם לו הייתה שייכות לחטא העגל.

 על פי חז"ל, עיקר החטא היה : שבני ישראל חוללו סביב העגל, כמו שנאמר:   "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מידו [מִיָּדָיו] אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר". [שמות ל"ב, י"ט]

בדרך כלל, יהודי כשהוא חוטא- הוא מצטער ונשבר בנפשו. אך במעשה העגל, בני ישראל, לא רק שלא הצטערו, אלא יצאו במחולות וזה היה עיקר חטאם!

לכן אמר משה לאהרון: קרב אל המזבח! לפי שעיקר  חטא העגל השמחה שנטלו בהם חלק  בני ישראל, לא כן אהרון- הוא לא השתתף בשמחה זו- שהייתה עיקר החטא.!

חיזקוני סובר: שמשה ואהרון נכנסו  לאוהל מועד להתפלל כדי שיראו את כבוד ה' ותרד האש מן השמים- כדי להראות שנתקבלה העבודה במשכן..

האש על המזבח ותגובת העם:

נאמר: "וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ"

רבינו בחיי סובר: האש שירדה מן השמים -היא אותה אש שעמדה עד דורו של שלמה המלך שבנה את המקדש ואש זו הייתה קיימת במשך כל תקופת הבית עד שחרב. אז האש כבתה.

רש"ר מסביר, כאשר המשכן כבר נחנך והכוהנים והעם הביאו את הקורבנות, הרי הובטח להם שתתגלה לעיניהם השכינה. אך עדיין השכינה לא ירדה על העם, רק לאחר שמשה ואהרון היו בתוך אוהל מועד וספגו את הקדושה, יצאו אל הקהל ברכו אותם ובכך הביעו את משאלתם שהשכינה תרד עליהם,  ואכן  משאלת העם התממשה: וכך הושלם המשכן ונעשה ל"אוהל מועד"

וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה, אֶל-כָּל-הָעָם".

ספורנו אומר בדומה לדברי רבינו בחיי: אותה אש שירדה משמים  בימי משה, לא נסתלקה ממזבח הנחושת עד שבאו לבית העולמים ואותה שירדה בימי שלמה לא נסתלקה ממזבח העולה עד שנסתלקה בימי מנשה .

רש"י מסביר : משה ואהרון ברכו את עם ישראל בתפילה: "ויהי נועם אלוקים עלינו.. יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" היות שבמשך כל שבעת ימי המילואים שהעמידו משה למשכן ושימש בו ופרקו בכל יום ,עדיין לא שרתה בו השכינה והיו בני ישראל מתביישים והיו אומרים למשה רבינו: "כל הטורח שטרחנו כדי שתשרה  השכינה עלינו,  הרי היינו רוצים שתשרה השכינה עלינו וכך נדע : אם אכן  נתכפר לנו חטא העגל, הסביר להם משה, כי אהרון אחיו כדאי וחשוב ממנו- כי על ידי קורבנותיו ועבודתו תשרה השכינה על עם ישראל וידעו שה' בחר בו. ואז כאשר יצאה- אש ה', הם הללו  ושיבחו את ה' ונפלו על פניהם.

אור החיים מסביר: אמרו חז"ל בתורת כוהנים [פרשה י"ט] שצעק אהרון לפני משה על כך שמשה ציווהו להתקרב למזבח ובא  לידי בושה[כי עדיין לא ירדה השכינה] מיד נכנס משה  עם אהרון  וביקש עליו רחמים ואז ירדה השכינה.

לסיכום, לאור האמור לעיל, ברגע שירדה  השכינה ,סוף, סוף,  עם ישראל,  הבינו כי  התכפר להם חטא העגל  ולכן אין פלא  שכל העם שמח  והלל את אלוקים על משאלתם שהתגשמה.


ציורי תנ"ך/ שבת פרה/ ציירה: אהובה קליין (שמן על בד](c)

כבוד ה'/ שיר מאת: אהובה קליין (c)

כבוד ה'

 שיר מאת: אהובה קליין©

בתום שבעת ימי מילואים

ביום השמיני מתאספים

עם כעדר תּוֹעֶה במדבר

חש מבולבל מפוחד ונסער.

בחדרי ליבם מתנגנת נגינה

המייחלת לכבוד השכינה

מניסה  כאב ואכזבות

מזמינה מחילה ובקשות.

לפתע  ירדה אש משמים

חיש למזבח כהרף עין

כל   הלבבות מתייראים

מהמחזה הנדיר מרוממים.

 להבת אש יוקדת

 נשמתם  מטהרת

 על פניהם נופלים

את האלוקים מהללים.

 הערה: השיר בהשראת פרשת שמיני [חומש ויקרא]

ציורי תנ"ך/ אש על המזבח/ ציירה: אהובה קליין (c)

Biblical paintings by Ahuva Klein

Fire on the altar

 וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה:  הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ".

[ויקרא ו, א-ב]

ציור למגילת אסתר/ אחשוורוש המולך מהודו ועד כוש/ ציירה: אהובה קליין (c)

Biblical paintings by Ahuva Klein

Megillat Esther - fulfilled prophecies

King Ahasuerus

"וַיְהִי, בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ:  הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד-כּוּשׁ--שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה, מְדִינָה"

[מגילת אסתר א, א]

פרשת צו- "וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" - מה פירוש?/ מאמר מאת: אהובה קליין .

פרשת צו- "וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ  תּוּקַד בּוֹ" – מה הפירוש?

 מאמר מאת: אהובה קליין.
 הציורים שלי לפרשה:

ציורי תנ"ך/ סעודתם של אהרון ובניו בפתח אוהל מועד/ ציירה: אהובה קליין (c)








ציורי תנ"ך/ רחיצת הכוהנים/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ סעודת קורבן שלמים בירושלים/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ משה חוגר את האבנט לכוהנים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ משה מביא את שמן המשחה לאוהל מועד/ ציירה: אהובה קליין (c

ציורי תנ"ך/ ויסמכו אהרון ובניו את ידיהם על ראש האיל/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]




ציורי תנ"ך/ הכהן  מוציא את הדשן ל"שפך הדשן" /ציירה: אהובה קליין(c)


 ציורי תנ"ך/ קורבן עולה/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

"..וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ".

[ויקרא ו',ב]/ציירה: אהובה קליין (c)

פרשה  זו פותחת,  בתיאור האש על המזבח, כפי שהכתוב מתאר:

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה:  הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ.  וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד, וּמִכְנְסֵי-בַד יִלְבַּשׁ עַל-בְּשָׂרוֹ.."

[ויקרא  ו,א-ב]

 השאלות הן:

א] מהו קורבן עולה?

ב] מה המשמעות של האש על המזבח?

 תשובות

 קורבן עולה

קורבן העולה הוקרב בבית המקדש בקבוצת  הקורבנות :"קודשי קודשים"

יש וקורבן העולה היה – קורבן ציבור ויש שהיה משמש קורבן יחיד.

או כקורבן נדבה, או כקורבן חובה.

קורבן זה היה נלקח –מהבהמה –מהפרים, מהצאן- ממין זכר,  ומהעוף-  שני תורים או, שני בני יונה.

במצורף לקורבן העולה היו מקריבים נסכים, סולת בלולה בשמן אשר הקטירוה על אש המזבח ויין אשר היה נשפך על גג המזבח.

ומדוע קורבן זה נקרא: "קורבן עולה"?

על כך ישנם  שני פירושים:

א] קורבן עולה- לעומת שאר הקורבנות עולה כליל  ונשרף על המזבח ואין בו חלקים הנאכלים על ידי הכוהנים ,או הבעלים[בעלי הקורבן] ,פרט לעור הקורבן שניתן לכהן.

כמו שנאמר: "והכהן המקריב את- עולת איש, עור העולה אשר הקריב, לכהן יהיה"

[ויקרא ז, ח]

ב] לפי המדרש: שם זה של הקורבן- הוא בהשראת הפסוק: "והעולה על רוחכם היה לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגויים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן" [יחזקאל כ, ל"ב]

משמעות הפסוק-מדובר במחשבות רעות של בני ישראל-המשכנעות לא  לקיים את מצוות התורה ,אלא להידמות לגויים ומעשיהם.

מכאן המסקנה: כי  קורבן עולה מכפר גם על הרהורי הלב.

"חידושי הרי"ם מסביר: קורבן עולה – נקרב בעבור הרהורי הלב, כידוע, כל  אבר  בגוף האדם יש לו  כיס לכסותו ולשומרו, העיניים – האדם יכול לעצום את עיניו מפני  מראות רעים. האוזניים- ניתן לאטום- מפני שמועות שליליות. באותו אופן ניתן לסגור את הפה ולהימנע ממילים אסורות., אך לא כן  לגבי הרהורים רעים בלב- קשה לעצור מחשבות רעות החודרות למוח האדם, מטעם זה, התורה משתמשת בלשון זירוז-

"צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה.. "יש להשתמש בלשון זירוז- היכן שיש חסרון כיס.

בשער מאמרי רשב"י- מוסבר: המילה:"כיס" האות:כ'- מרמזת- על נשמה, האות י' מרמזת על- נפש, האות: ס' מרמזת על-רוח. והרהור עבירה עושה חסרון גדול ביסודות רוחניים אלה של האדם-יותר מהעבירה עצמה. כמו שאמרו רז"ל:"הרהורי עבירה קשין מעבירה! מכאן חסרון הכיס הנוצר בנפש, רוח ונשמתו של האדם – הדבר נובע מתוך הרהור שלילי. [ספר "מטה שמעון"]

חכמי המוסר מביאים משל יפה:

מעשה באדם שקנה תרנגולת שמנה  בתחילת השבוע ונתן אותה לאשתו על מנת שתשמור עליה לכבוד שבת , ביום השלישי בשבוע הוא קנה תרנגול שמן ונתן לאשתו כשניגשה האישה אל הכלוב בו שמרה על התרנגולת ורצתה להכניס את התרנגול גם לכלוב, לפתע הבחינה כי התרנגולת נהייתה כחושה מאד ונשאר בה עור ועצמות בלבד מהסיבה : ששכחה להגיש לה את מזונה. סיפרה זאת לבעלה, אמר לה: אם כך תשכחי גם לדאוג לתרנגול, ענתה לו האישה: אל תחשוש בדבר- כי התרנגול קורא ועל ידי כך  לא ניתן לשכוח אותו., אך התרנגולת שקטה ואינה קוראת- לכן שכחתיה. הנמשל: כשאדם רעב לאוכל- הגוף מאותת לו, אבל  הנפש, הרוח והנשמה אינם צועקים על חסרונם!

[בן איש חי על הפרשיות]

האש על המזבח.

 "אמר הקב"ה כל שהוא מעלה עצמו –כלומר מתגאה- סופו להישרף באש, שנאמר: "היא העולה על מוקדה".

דור המבול שזלזלו באלוקים - [איוב  כ"א] לפיכך נידונו באש ,לפי שכל טיפה שהוריד ה' על דור המבול היה מרתיח  קודם בתוך גיהנום.[מדרש תנחומא]

 וכך קרה לאנשי סדום [נאמר [בראשית  י"ט] :"וה' המטיר על סדום ועמורה גופרית ואש"

גם סנחריב  עלה באש, לפי שנאמר:

"עָלִיתִי מְרוֹם הָרִים, יַרְכְּתֵי לְבָנוֹן" [מלכים-ב, י"ט, כ"ב] ובהמשך נאמר שם:

"וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְהוָה וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר" וכן נאמר:

"לָכֵן יְשַׁלַּח הָאָדוֹן יְהוָה צְבָאוֹת, בְּמִשְׁמַנָּיו--רָזוֹן; וְתַחַת כְּבֹדוֹ יֵקַד יְקֹד, כִּיקוֹד אֵשׁ".

[ישעיהו י,  ט"ז]

 וגם פרעה נענש, לפי שאמר: [שמות ה']: "מי ה' אשר אשמע בקולו, ועילה את עצמו ואמר [יחזקאל כ"ט] "לי יאורי ואני עשיתיני" – נענש לפי שכתוב :"ויהי ברד ואש מתלקחת" [שמות ט]

"שפת אמת" מסביר: יש מצב שהשלהבת עולה מאליה- בלב האדם על ידי התעוררות נפשו בראותו גודל חסדי אלוקים שעושה עם כל אחד ואחד- מתוך עם ישראל- בכל רגע ורגע. על ידי   כך מתעוררת המחשבה האמיתית באמונת הבורא- ומתוך התלהבות ,חשק ורצון - נשרפים כל המחשבות השליליות בדרך הזאת-   זו היא עבודתו של האדם  היום יומית- בה הוא צריך להתמיד- ביום ובלילה , באמצעות דרך זו- מסוגל האדם  להיות דבק באור התורה.

חכמים מספרים במסכת סוכה [דף כ"ה] להלל הזקן היו שמונים  תלמידים מתוכם שלושים תלמידים היו ראויים שהשכינה תשרה עליהם- כמו אצל משה רבינו, אך שלושים  תלמידים מתוכם היו ראויים שתעמוד להם  הלבנה - כיהושע  בן- נון, עשרים תלמידים היו בינוניים ,הגדול מכולם- היה יונתן בן עוזיאל, והקטן מכולם היה- רבן יוחנן בן  זכאי, אמרו עליו שלא הפסיק ללמוד מקרא, משנה ,גמרא, הלכות ואגדות.... ומאחר שהיה קטן מכולם כך היה גדול שבכולם ,ואילו יונתן בן עוזיאל כשהיה יושב ולומד תורה, כל עוף שהיה  מעליו- מיד נשרף. לעומת זאת אצל רבם של צדיקים אלה- הלל הזקן- לא היה העוף נשרף מעליו היות  והאש הייתה פנימית אצלו ולא נראית  לעין האדם.[שפת אמת"]

האדמו"ר  רא"מ מגור היה אומר על עניין זה:

 אצל משה רבינו היה "מסווה" הוא היה מסתיר את קרני האור שעל פניו  בתוך ליבו כך שהאש הפנימית לא הייתה  מתגלה לעין בחוץ וכשהיה מניח ידו על מצחו היה  מיד נראה כאדם פשוט  ורגיל.

 הרמב"ן סבור: כי הכוהנים מצווים על כך בקיום האש כמו שכתוב:

"וביער עליה הכהן עצים" וכאן יש ציווי אל הכוהנים שיערכו   הרבה עצים כדי שהאש תוקד תמיד- גם ביום וגם בלילה והוזהרו שלא  תכבה האש לעולם ואם חלילה הם התעצלו והאש  כובתה עברו על מצוות לא תעשה. משום כך אומרים חכמים: כי הייתה מערכה שנייה לקיום האש על המזבח.

 ורבותינו [תורת כוהנים] יש כאן אזהרה גם לכל אדם ,כל  מי שהיה מכבה את האש עובר על לא תעשה ואפילו אם כיבה רק גחלת אחת- נענש בן אם כיבה את הגחלת בראש המזבח ובין אם הוריד אותה למטה וכיבה אותה שם.

 במקרה זה  [על פי הרמב"ן]  אותו אדם- עובר רק  על מצוות לא תעשה- אחת.

 רש"ר [הרב שמשון רפאל הירש מבהיר:

 משמעות האש  היוקדת בראש המזבח- לקיים את התורה בכל תחומי החיים. הן כעם והן כיחיד לעם ישראל.

 לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק.

יש אש רעה- כעונש על החוטאים- אש השורפת את הרוע ,אך יש גם אש טובה - היא אש אשר עולה מאליה- אש ההתלהבות בקיום התורה- הלכה ולמעשה- עשיית המצוות מתוך רצון  ושמחה- יומם וליל והאידאלי הוא- לעסוק בתורה באופן  של ענווה- כדוגמת הלל הזקן ומשה רבינו ויש להתרחק ממידת הגאווה.

יהי רצון שיתגשמו דברי הנביא ישעיהו:

"לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים". [ישעיהו ,י"א, ט]