פרשת בהר-"כי ימוך אחיך "- בלשון יחיד נאמר- מדוע?/ מאמר מאת: אהובה קליין (c)

פרשת בהר - "כי ימוך אחיך" בלשון יחיד נאמר – מדוע ?

 מאמר מאת: אהובה קליין.


ציורים לפרשת השבוע:


 

ציורי תנ"ך/ שנת השמיטה/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ תקיעת שופר בשנת היובל/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ השיבה אל  האחוזה  בשנת  היובל/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ "ונתנה הארץ פריה"/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ " וישבתם לבטח.."/ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ שמירת שבת /ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]

פרשה זו הפותחת במצוות השמיטה- שמה דגש מיוחד לגבי התייחסות היהודי כלפי אדם עני מישראל :

נאמר :"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו.." [ויקרא כ"ה, כ"ה] ובהמשך נאמר:

"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו גר ותושב וחי עמך: אל תיקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלוקיך וחי אחיך עמך: את כספך לא תיתן לו בנשך ובמרבית לא תיתן אכלך:  אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את—ארץ כנען להיות לכם לאלוקים"

 "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר—לך  לא  תעבוד בו עבודת עבד" [שם כ"ה, ל"ה-מ]

 השאלות הן:

א] על אילו דרגות עוני התורה דנה?

ב] מדוע התורה אסרה לקחת ריבית מבן- ישראל?

ג] מהו המסר באזכור יציאת מצרים ונתינת ארץ כנען לעם ישראל?

התשובות

דרגות עוני אצל בן- ישראל.

א] תחילה התורה מזכירה אדם שנקלע  למצב של עוני והוא נאלץ  למכור את אחוזתו,

רש"י מסביר: אין אדם רשאי  למכור את שדהו, אלא אם הגיע  למצב  של דוחק ועוני.

רבינו בחיי אומר: בדומה  לרשי"- אין אדם יכול למכור את שדהו אלא מתוך דוחק ועניות.  מאחוזתו - אך לא כל אחוזתו-כאן התורה מלמדת: דרך ארץ שאדם ישאיר לעצמו  חלק מהשטח. וכל זה במטרה שיבוא גואלו הקרוב אליו ויגאל את ממכר אחיו, דין זה – הוא ציווי מהתורה מתוך גילוי רחמים על המוכר שנקלע לקשיים כלכליים ,כדי שיוכל לגאול  אותו בעצמו לזמן קצוב אם יתאפשר לו, או אחד מקרוביו -על מנת שישוב לאחוזתו טרם היובל, אך אם התנאים אינם מאפשרים לו זאת, ימתין עד שנת היובל ויצא בחינם ויזכה לשוב אז לאחוזתו. בכל אופן אם מתאפשר לו כן לגאול את הנכס יוכל לגאול רק אחרי שנתיים כי תקופה זו דרושה להיות אצל הלוקח כדי שיאכל את תבואתה וההוכחה לכך שנאמר: "במספר שני תבואות יימכר לך"[שם כ"ה, ט"ו] המילה שני- פירושה דו משמעי- לשון שניים  ולשון שנים.

רבינו בחיי מביא מדרש שבו יש היבט רוחני: "וכי ימוך אחיך"- הכוונה לאנשי ישראל שעניים במצוות והגיעו למצב של  מכירת אחוזתם -שהם נמכרים ביד צוררי עכו"ם והגואל שבא- הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו - כפי שכתוב: "גואלם חזק ה'  צבאות שמו.." [ירמיהו נ, ל"ד]

"קרוב ה' לכל קוראיו" [ תהלים קמ"ה ] כשהם נחלשים מבחינה רוחנית- במצב זה הקב"ה כביכול  עוזבם ואז, כשהם נמצאים בצרות עושים  תשובה ומבקשים את פני ה'- כשהוא מבחין בתשובתם  שב אליהם  כפי שכתוב: "בצר לך ומצאוך.." ומחזיר להם את שכינתו.

 ועוד נאמר :"אלך אשובה אל מקומי עד אשר יאשמו [יודו ויכירו באשמתם] וביקשו פני בצר להם ישחרנני" [יתפללו אלי] [הושע ה, ט"ו]

ב] אדם הגיע למצב קשה מאד בעניות, כאן התורה מצווה- להחזיק בו.

לפי רש"י - אין להשאיר אדם זה עד שיפול מבחינה כלכלית  ויתמוטט  היות ואחר כך קשה יהיה להקימו, אלא יש מיד לסייע לו מרגע ההתמוטטות- בדומה לחמור שנושא על גבו משא כבד בעודו עומד ליפול- אחד האנשים יכול לתופשו  מיד ולעזור לו,  אבל אם המשא נפל לארץ-אפילו חמישה אנשים מתקשים להעמיד אותו. וכל זה אפילו שמדובר בגר ותושב. ואיזהו תושב?- כל מי שקיבל על עצמו לא לעבוד עבודה זרה.

ועל פי תורת כוהנים: "גר- זה גר צדק, תושב- זה גר אוכל נבלות"[ה]

חז"ל מסבירים- כי  אנחנו מצווים לעזור לא רק לאח, אלא גם לגר צדק וגם לגר תושב.

ג] אדם הגיע למצב שבעניותו – נמכר לעבד: במקרה כזה התורה מזהירה את האדון- לא להעביד את העבד עבודה בזויה, כגון: שלא יוליך את כליו אחריו לבית המרחץ ולא ינעל את נעליו, אלא יעסיק אותו כמו שכיר ותושב- בעבודות קרקע ומלאכת אומנות.

 איסור לקיחת ריבית

במצב  שהעני זקוק להלוואה-התורה מזהירה: לא לקחת "נשך ותרבית"-

על פי רש"י-  שניהם - דבר אחד כי בכל נשך יש תרבית ובכל תרבית יש נשך- והכוונה  שכלפי הלווה זה קרוי נשך בדומה לנחש.

כדי להדגיש את האזהרה- נאמר:" ויראת מאלוקיך" וזאת כדי שלא יתיר לעצמו ויחשוב  כי בעזרת הריבית הוא מפצה את עצמו על נזק שנגרם לו- היות ובזמן שהכסף נמצא אצל הלווה הוא אינו נהנה מכך רווח כספי.

רש"י מביא את דרשת רבא: לפיה כוונת הדברים לאדם שמלווה את כספו לנצרך וטוען שזהו כסף של גוי והוא רק השליח, לכן נאמר: "ויראת מאלוקיך"

ה"כתב סופר" טוען:  בדרך כלל בכל עיסוק שאדם מתפרנס הוא חש  צורך לסייעתא דשמיא, דוגמת האיכר שמצפה למטר משמים, על מנת שיראה ברכה ביבולו, העוסק במקח וממכר- מתפלל להצלחתו, מה שאין כן אצל המלווה בריבית: הוא חש  כאילו יכול להסתדר גם  ללא כוח עליון, כי הרווח שלו גדל מיום ליום- לכן התורה אוסרת לקיחת ריבית מבן ישראל וזאת  ,לעומת נוכרי שלגביו התורה התירה לקחת ריבית  מחשש הספק אם הנוכרי יפרע במועד את ההלוואה שניתנה לו? במקרה זה המלווה חש כי זקוק לעזרת  ה'.

אזכור יציאת מצרים  וארץ כנען.

רש"י מסביר בשני פירושים:

א] הקב"ה אומר: אני הבחנתי במכת בכורות במצרים- בין בכור לבין שאינו בכור -לכן ברור שאני יודע ומעניש את המלווה כסף לישראל ואומר כי זה שייך לגוי.

ב] מטרת יציאת מצרים הייתה שתקבלו עליכם את המצוות גם אם הן כבדות עליכם. כמו שנאמר: "כי אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לשכני בתוכם"[שמות כ"ט ,מ"ו]

ומדוע המשפט : "לתת לכם את ארץ כנען" מוזכר לפני: "להיות לכם לאלוקים"?

 התשובה : כי הישיבה בארץ ישראל היא בעצמה מהווה  קבלת עול מלכות שמים ,שכל הדר בארץ ישראל  אני לו האלוקים.

 לסיכום, לאור האמור לעיל: ניכר כי התורה שמה דגש רב על היחס אל בן ישראל שהגיע למצב עניות – ופונה בלשון יחיד בעוד שברוב הפסוקים היא נוקטת לשון רבים.

רבי משה בן חיים אלשיך בספרו: "תורת משה" מביא הסבר יפה לכך, בדרך כלל כאשר עני מבקש עזרה מהזולת  הוא נענה בשלילה ובהצעה לפנות למישהו אחר עשיר יותר, לכן ישנה פניה לכל יחיד ויחיד בישראל לעזור באופן אישי לאח העני ואין  היתר להתנער ממצבו ולשולחו  לאחרים.

מי ייתן ועם ישראל יהיו מאוחדים כאיש אחד בלב אחד ויקיימו את מצוות התורה- מצוות בין אדם למקום ומצוות בין אדם לחברו.