פרשת שמיני-עופות הטמאים לאכילה- במה השפעתם על חיי האדם?

פרשת שמיני- עופות הטמאים לאכילה -במה השפעתם על חיי האדם?

מאמר  מאת: אהובה קליין.

פרשה זו גדושת נושאים ופותחת בתיאור היום השמיני למילואים, ראש חודש ניסן היה, ביום זה משה קורא לאהרון ולבניו  ולזקני ישראל.

בני ישראל זוכים גם  לברכה ממשה ואהרון ואז כבוד ה' נראה לכל העם.

ציורי תנ"ך/ משה ואהרון מברכים את העם/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ דגים כשרים לאכילה/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ בעלי חיים כשרים  מותרים לאכילה ובעלי חיים טמאים האסורים/ציירה: אהובה קליין(c)

בהמשך ישנה אזהרה לעם ישראל: לא לאכול מאכלים אסורים: בעלי חיים  טמאים וגם עופות טמאים- כפי שהכתוב מציין: "ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו שקץ הם את – הנשר ואת הפרס ואת העזניה : ואת הדאה ואת האיה למינה :את כל- עורב למינו : ואת בת היענה ואת התחמס ואת השחף ואת הנץ למינהו ואת הכוס ואת השלך ואת הינשוף: ואת- התנשמת ואת הקאה ואת הרחם.."[ויקרא י"א, י"ג-י"ט]

השאלות הן:

א] מהו הסימן בעופות הטמאים?

ב] מדוע הדאה נמנית עם העופות הטמאים?

ג]  מה הטעם באיסור אכילת העופות הטמאים?

התשובות:

העופות הטמאים – הסימנים.

הרמב"ן אומר: כי נאסרו העופות הנזכרים בפרשה יחד עם עופות שהם שייכים לאותו סוג וזאת מהסיבה שהכתוב לא הזכיר סימן בעוף טמא לאיסור, או בטהור להיתר, אך הדגיש: "ואת אלה תשקצו מן העוף"

אך, רבותינו נתנו סימנים בעופות הטמאים [ מסכת חולין נ"ט] סימן ההיכר של העופות הטמאים הוא: הדריסה- הכוונה לעופות האוכלים בעלי חיים כשהם עדיין בחיים- וזו מידת אכזריות.

עוף מסוג זה לעולם טמא, כי התורה הרחיקה אותו מפני שדמו מחומם לאכזריותו-שחור וגס וגורם לאכזריות בלב.

ואין בכל העולם  עוף שידרוס מלבד העופות הנזכרים בפרשה.

יוצאים מן הכלל הם הפרס והעוזניה שאינם דורסים ולא חששו  לגביהם החכמים - מפני שאינם מצויים באזור מיושב [כפי שמצוין במסכת חולין] אלא באזורי מדבריות ויתכן מפני שהם  שוכנים במקומות יבשים-דמם נשרף ורע בדומה לדמם של העופות האחרים –הדורסים.

וחכמים  מציינים: כי עוף שיש לו זפק, אצבע יתרה וקורקבן נקלף, בידוע שהוא טהור ואינו דורס., אך אם יש לו רק שני סימנים מתוך הסימנים הנזכרים-אזי אסור לאכילה. דוגמת העורב יש בו רק שני סימנים: אצבע יתרה וקורקבן נקלף, קל וחומר שעופות אחרים שיש להם רק סימן אחד- ודאי טמאים.

 והנשר –אין לו אפילו סימן אחד מבין הסימנים המוזכרים.

אכזריותם של עופות אלה מתבטאת בכך שהם טורפים את העופות האחרים בעודם חיים.

גם החלב שלהם אין לו יכולת להתגבן - להיהפך לגבינה וזאת בנגוד לעופות הטהורים.

האוכל מעופות הטמאים, או בעלי חיים טמאים-עלול להיפגע בבריאותו.

רבינו בחיי מביא את  דברי הרמב"ן, אך מוסיף על כך : הטעם באיסור אכילת העופות הדורסים- לפי שהקב"ה אוהב את השפלות והמידות הטובות .ומנגד שונא אכזריות ומידות רעות. ולכן בחר גם בקורבנות תַּמוֹת ושְפֵלוֹת ואותם בעלי חיים גם מותרים לאכילה לבני ישראל.

וכשם שהקב"ה מתרחק מהעופות הדורסים כך מרחיק אותם ממאכל בני ישראל וכל זה בא ללמדנו: שהקב"ה שונא מידות רעות ואכזריות ואוהב את מידת הטוב והשפלות כולל התמימות.

ומטעם זה הנביאים ממשילים את הרשעים לעופות טמאים ודורסים, כפי שנאמר: "הנה כנשר יעלה וידאה ויפרוש כנפיו על בצרה.[ירמיהו מ"ט]

וכמו שנאמר: "יישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר".

ועוד סיבה לאיסור עופות טמאים: לפי שהעוסקים במלאכת הניחוש היו משתמשים בעופות טמאים אלה, ועל כך אמרה התורה: "לא תנחשו" [ויקרא י"ט]

ולכן התורה אסרה עופות טמאים גם מצד הניחוש וגם מהסיבה שהם  דורסים.

הדאה נחשבת לעוף טמא.

הדאה נחשבת לעוף טמא ומעניין שבספר דברים [י"ד, י"ג] היא נקראת: "ראה" על עוף זה אמרו חכמים במסכת חולין [ס"ג, ע"ב]:"עומדת בבבל ורואה נבלה בארץ ישראל"

הרב  זלמן סורוצקין בספרו: "אוזניים לתורה" כותב: כדי להצליח לראות למרחקים דרוש כישרון מיוחד ומכיוון שהדאה  מנצלת כישרון זה לראיית: "נבילה"  ומתמקדת דווקא בארץ הקודש-ארץ ישראל- היא נכללת עם העופות הטמאים. עניין זה עשוי לשמש  ציון דרך לאותם אנשים השוהים בארצות מעבר לים ומשמיעים דברי ביקורת על ישראל. הם  בבחינת : "העומדים בבבל  ורואים נבילה בארץ ישראל" זוהי דרך פסולה בעיני התורה ,ובמקום להשמיע דברי גנאי על ארץ הקודש מוטב שיעלו אותם אנשים ארצה ויעזרו למעניקים לארץ מכוחם: "נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה" [ישעיהו מ"ב, ה]

הטעם לאיסור בעלי חיים ועופות טמאים.

רבינו בחיי אומר: כי כל האוכל מאכלות אסורים הדבר גורם לטמטום "והטעם שהלב מִטַמְטֵם באכילת הדברים האסורים ואין רוח הקודש שורה בו"

כלומר- מתוך המילה :"ונטמתם בם" [ללא האות א']- ניתן ללמוד כי בעלי החיים והעופות הטמאים אוטמים את נפש האדם וגורמים לטמטום והדבר מבריח את רוח הקודש מאותו אדם, לפי שאין  הקדושה שורה בסביבה טמאה.

ויש כאן גם עניין של מידה כנגד מידה: אדם שמטמא את עצמו מלמטה - כנגד זה מטמאים אותו מלמעלה. אדם שמטמא עצמו בעולם הזה -מטמאים אותו בעולם הבא.

אברבנאל אומר: כי מאכלים אסורים מולידים דם טמא. ובנוסף מאכלים אלה קשורים לפולחן האלילים ישנם ארצות שהאנשים אוכלים  מיני תועבה למען עבודה זרה. לכן התורה קראה למאכלים אלה: "תועבה" זהו מונח המתייחס לעבודה זרה.

הרמב"ם  בספר המורה פרק ג' אות מ"ח- מוכיח כי מאכלים אסורים מזיקים לגוף האדם מבחינה בריאותית.

 הרד"צ הופמן אומר רעיון דומה לדברי האברבנאל: עצם האיסור על אכילת מאכלים טמאים מטרתה להרחיק את ישראל מעבודה זרה.

 המצרים היו מקדשים את צאנם לאליל שלהם וכנגד זה בני ישראל נצטווו לקחת מהצאן לקורבן  פסח.

יש הרואים באיסור האכילה- מטרה להבדיל את עם ישראל מהעמים האחרים.

אבל רד"צ  הופמן דוחה רעיון  זה, וטוען כי כאשר עם ישראל קיבלו את התורה  ונבחרו להיות ממלכת כוהנים  ,הותר להם לאכול רק אותם בעלי חיים טובים שהותרו לקורבנות- לפי שהם קרובים לטבע האדם.

רש"ר הירש -כותב בספרו  חורב: שמאכלים אסורים יכולים להשפיע על הנפש, הוא מסביר: "כמו שקדושת בית המקדש, מתחללת על ידי  טומאה-  כך מקדשך הפרטי"  על האדם לשמור שגופו ונפשו יהיו מקודשים .

על ידי אכילת המאכלים הטמאים, יגביר את הכוח הבהמי ויהיה נוטה להימשך אחרי הרוע.

רק הקב"ה יודע את היחס של המזון עם כוחות הגוף של האדם וכוחות הנפש ולכן  יש למלא את ציוויי ה'.

לסיכום לאור האמור לעיל:

התורה היא תורת חיים ובין שאר הציוויים - היא מדריכה  את עם ישראל לחיות באופן נכון ובריא-להתרחק מתועבה ועבודה זרה ולא לאכול עופות  טמאים-לפי שיש בהם רוע ואכזריות המפירים את האיזון הגופני והנפשי של האדם ואף נוטעים בו אטימות ורשעות.

מי ייתן ונזכה לילך בדרך התורה ונדבק במידות ה' ונזכה לכל הברכות והישועות. אמן ואמן.