עבודת הכהן במקדש/מאמר מאת: אהובה קליין (c}

עבודת הכהן במקדש

ציורי תנ"ך/ הכהן וחושן המשפט/ ציירה: אהובה קליין(c)[שמן על בד]

פרק ראשון.

עבודת הכהן תחילה הייתה מתנהלת במשכן- אשר אותו נשאו ממקום למקום.

ומאוחר יותר כאשר כבר נבנה המקדש כמשכן קבע,עבודת הכוהנים התנהלה שם.

בחומש שמות פרשת תצווה אומר ה' למשה:

"ואתה הקרב אליך את אהרון אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי אהרון נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר בני אהרון ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך לכבוד ולתפארת" [שמות כ"ח,א-ג]

על פי הפרשן אבן עזרא הטעם כי ה' פונה בדברים אלו דווקא למשה:

כי משה תחילה היה כהן הכוהנים וה' אומר לו להקדיש את אהרון ובניו לכוהנים – ומדוע דווקא הם?

 בעבור כבוד משפחת נחשון ,תפקידם לכפר על עם ישראל.

הכוהנים  נצטוו ללבוש בגדי כהונה בכך הם נכנסו לתפקיד הכהונה.

כמו כן ,הם נתקדשו גם על ידי שמן המשחה ודם קורבנות המילואים שמשה שם לאהרון הכהן ובניו- על תנוך אוזניהם  הימנית ובוהן ידיהם הימנית ובוהן  רגליהם הימנית והיה בכך סמל לכוהנים-  להיות קשובים לעם -להיות זריזים ברגליהם כדי לעשות מלאכתם בזריזות

ובעזרת ידיהם לפעול במהירות למען עם ישראל.

הכוהנים היו חייבים לשרת במקדש:

לעשות את כל המלאכות הקשורות בהקרבת הקורבנות במקדש,

אך לפני כן עליהם היה לרחוץ את רגליהם וידיהם מכיור הנחושת [שמות ל,ח]

כך הם היו כשירים לעסוק במלאכתם הקדושה שכללה:סמיכה על ראש הקורבן, שחיטה, הקרבה, הזאת דם הקורבן  והקטרה.

על ידי כך היו מכפרים על  חטאי עם ישראל ואחר כך היו מברכים אותם.

כמו כן, הם היו אחראים על הדלקת המנורה שהייתה  צריכה להיות דלוקה מבוקר עד ערב.

 משום כך היה צו לחשב את כמות השמן המתאימה למשך ההדלקה.

נושא הטבת הנרות על ידי הכוהן נמצא גם בספר במדבר:  בפרשת בהעלותך.

 הוא מופיע בתום  פרשת הנשיאים, ושם שואל רש"י מדוע דווקא שם מופיע נושא זה.

 והוא גם עונה:" לפי שכשראה אהרון חנוכת הנשיאים, חלשה דעתו[הצטער מאד] שלא היה עימהם בחנוכה- לא הוא,ולא שבטו. אמר לו הקב"ה: חייך[לשון שבועה] שלך גדולה משלהם,שאתה מדליק ומיטיב[מנקה ומתקין] את הנרות"

על פירוש זה של רש"י שואלים חז"ל: הרי תחילה:"מיטיבים את הנרות- כלומר מכינים אותם במנורה- ורק בתום פעולה זו  היו מדליקים את הנרות?

על שאלה זו ענה רבי שלמה מקאליש:

 רש"י מדייק היטב במילותיו מאחר ומשפט זה:"שאתה מדליק ומיטיב את הנרות"-אמר ה' לאהרון כאשר ראה שהוא מצטער בזמן חנוכת המנורה,טרם הודלקה לראשונה במשכן, בשעה זו באמת קדמה ההדלקה של הנרות להטבה של הנרות.

אך לעומת זאת, בהדלקות הבאות במשכן ומאוחר יותר במקדש שם היו קודם מטיבים את הנרות ורק אחר כך מדליקים.

אם כן ,ההוראה שניתנה לאהרון – בפעם הראשונה- הייתה הוראת שעה.

הרמב"ן מוסיף עוד רעיון יפה באומרו: שהקב"ה רצה לנחם את אהרון בכך שנרות חנוכה יודלקו לנצח- כל שנה בחנוכה  ובעבר הם הודלקו על ידי החשמונאים שהיו מצאצאי אהרון.

כמו שמסופר במדרש רבה:[ט"ו,ו]

"אמר לו הקדוש- ברוך-הוא למשה: לך אמור לאהרון: אל תתירא: לגדולה מזאת אתה מתוקן[כלומר-מיועד]. הקורבנות- כל זמן שבית המקדש קיים,הם נוהגים,אבל הנרות[נרות חנוכה] קיימים  לעולם,וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני[הכוונה לברכת הכוהנים]אינן בטלין לעולם".

התורה מתארת את אהרון כיצד מילא אחר ההוראות בנושא  נרות המנורה:

"ויעש כן אהרון: אל מול פני המנורה העלה נרותיה,כאשר ציווה ה' את משה" [במדבר ח,ג]

רש"י אומר על כך: "להגיד שבחו  שלא שינה"- כלומר אהרון נהג עם הנרות  בהתאם לצווי ולא עשה שום שינוי, נשאלת השאלה מדוע היה צורך לשבח  על כך את אהרון, הרי הוא היה צדיק  שלא היה חשש שינהג אחרת?

על כך אומר:רבי יהודה ליב מגור,בעל:"שפת אמת": בדרך כלל כאשר אדם מקיים מצווה,תחילה הוא עושה זאת בהתלהבות  אבל ככל שהזמן עובר והוא ממשיך לקיים את המצווה, התלהבותו לאט, לאט נחלשת.

אבל, אצל אהרון למרות שבמשך 39 שנים היה מדליק את נרות המקדש- התלהבותו לא ירדה ותמיד נהג לפי הציוויים ולא שינה דבר.

לכן התורה רוצה לשבח אותו על מעשיו.

תמיד מילא את תפקידו בהתלהבות ואף פעם לא שינה מההרגל.

 ציורי תנ"ך/ המנורה במשכן/ציירה: אהובה קליין (c)[שמן על בד]

סוגי כוהנים.

פרק ב.

הכהן הגדול:הוא היה מתמנה על ידי הסנהדרין של שבעים ואחד איש. מקומו היה הראשון בדרגת הקדושה בעבודת המקדש- הוא נקרא הכהן המשוח לפי שנמשח בשמן בתחילת עבודתו על ידי משה.

הוא היה אסור לשאת אלמנה ,או גרושה.

אסור לו להיטמא למת- אפילו לקרוביו,וזאת לומדים מהכתובים:"לאביו ואימו לא יטמא".

במצב זה ,אסור היה לו לצאת מבית המקדש,או המשכן,אלא כל הציבור היה בא  לנחמו בביתו וכל זה במעמד מאד מכובד כאשר סגן הכוהנים עומד לימינו ואילו לשמאלו היה עומד אב בית הדין וכל העם.

והיו אומרים לו פה אחד:"אנו כפרתך" והוא היה עונה להם:"תתברכו מן השמים"

אם היה עובר עברה שעונשה מלקות,היו מלקים אותו.אבל לאחר עונשו היה שב לגדולתו.

אם היה צורך לדון אותו בענייני נפשות-היה נידון בבית דין גדול בלבד.

הכוהן הגדול נבדל מאחיו הכוהנים בכמה פרטים חשובים: ביופי,חוכמה,בכוח,בעושר ובמראה,עליו היה להקפיד על כבודו ולא לזלזל בעצמו  לעיני העם,היו לו גם הוראות כיצד ילך עם יתר הכוהנים,הוא היה במרכז ויתר הכוהנים סובבים אותו והיו מכבדים אותו בכבוד רב.סגן הכוהנים היה הולך בינו ובין  העם.

הכוהן הגדול היה חייב ללבוש שמונה  בגדי כהונה וכל  פריט של  בגד היה מכפר על חטא מסוג אחר- על פי: חז"ל [זבחים פ"ח,ע"ב]

מתוכם ארבעה של כוהן הדיוט:

כותונת-

הכותונת הייתה מכפרת על שפיכות דמים.

מכנסיים-

היו מכפרים על קלקול המידות בתחום חיי המשפחה.

אבנט-

היה מכפר על חטא  הרהור הלב.

 ובמקום מגבעת-מצנפת,

מעיל-

המעיל- היה מכפר על לשון הרע.

אפוד-

האפוד מכפר על עבודה  זרה.

לגבי האפוד רש"י אומר:" לא שמעתי ולא מצאתי בברייתא פירוש תבניתו וליבי אומר לי שהוא חגור לו מאחוריו,רוחבו כרוחב גב - האיש,כמין סינר שחוגרות השרות כשרוכבות על הסוסים"

ובאמת יש להתפלא כיצד רש"י מסביר ואומר:"לא שמעתי ולא מצאתי"

על כך ישנה דעה של האדמו"ר מגוסטין- לטענתו כל חייו רש"י היה חי  באופן קדוש  ולא הציץ מחוץ ל ד' אמותיו ,אך פעם קרה שבלי כוונה מראש- הוא נתקל בנערות הרוכבות על סוסים והן היו לבושות עם סינרים על בגדיהן- אורך הסינר הגיע עד עקב בגדיהן. כשרצה לפרש מה זה אפוד נתקשה למצוא לכך הסבר  אפילו בגמרא,ואז לפתע נזכר במראה של הסוסים והרוכבות,לכן  אמר כי עצם העניין שהוא הציץ בשגגה על אותן רוכבות על הסוסים,כנראה הדבר לא בא להכשילו בדבר  עברה, אלא לתת לו הסבר, כיצד היה נראה אפוד הכוהנים.

ציץ-

הציץ היה מכפר על  עזות מצח.

החושן-

מכפר על קלקול הדין במשפט.

על החושן היו 12 אבנים יקרות, כפי שהכתוב מתאר:"ומלאת בו מלאת אבן,ארבעה טורים אבן,טור אודם,פטדה,וברקת, הטור האחד והטור השני נופך ספיר ויהלום והטור השלישי,לשם,שבו ואחלמה: והטור הרביעי,תרשיש ושוהם וישפה, משובצים זהב יהיו במלואותם: והאבנים תהיין על שמות בני ישראל,שתים עשרה על- שמותם,פתוחי חותם איש על שמו תהיין,לשני עשר שבט:"[שמות כ"ח,י"ז- כ"ב]

נשאלת השאלה מהיכן הושגו אבנים יקרות אלה?

ישנה  סברה האומרת: כי בצלאל בן אורי קיבל את אבני החושן מנשיאי השבטים- בהתאם לסדר הולדתם של  בני  יעקב,לפיכך,אבן האודם קיבל  מנשיא שבט ראובן , את אבן:"פטדה" קיבל מנשיא שבט שמעון,את אבן "הברקת קיבל מנשיא שבט לוי, כאשר הגיע תורו של שבט יהודה, בצלאל,בכבודו ובעצמו שהשתייך לשבט יהודה- נתן את אבן ה"נופך"- כמתנה אישית שלו. ומאז קיים הביטוי:"הוסיף נופך משלו"

מצנפת

מכפרת על גסות הרוח.

סגן הכוהנים: היה בדרגה שנייה של הקדושה.

כוהן,או כוהן הדיוט: הכוהנים היו עובדים במשמרות,אבל בתקופת המועדים היו עובדים כל המשמרות יחדיו.

את מלאכתם עשו רק בגדי כהונה שהיו להם-"לכבוד ולתפארת"

והיו להם ארבעה בגדים:

כותונת,

מכנסיים,

מגבעת,

אבנט.

כוהן הדיוט אסור לשאת גרושה,או חללה-שזו אישה  שנולדה מפסולי כהונה.

הכוהנים היו מברכים את העם ברכה משולשת.[במדבר ו]

ובמקדש היו נושאים כפיהם על גבי ראשיהם,חוץ מכוהן גדול.

לכוהנים אסור להיטמא למת, זאת לומדים מהפסוק:"לנפש לא יטמא"

אך לעומת זאת מותר להם להיטמא לקרובים ראשונים שנפטרו,כגון: בנו אימו אביו,ביתו,אחיו,אחותו.אשתו ומת מצווה.

כהן משוח מלחמה:לפני יציאת העם למלחמה הוא היה פונה אל העם בדברי הרגעה ודברי חיזוק: "והיה בקרבכם אל המלחמה וניגש הכוהן ודיבר אל העם אל ירך לבבכם..." [דברים כ"ג]

תמורת עבודת הקודש שהכוהנים  עבדו הם קיבלו עשרים וארבע מתנות כהונה- מן הצומח או מן הקורבנות.

עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים:

ציורי תנ"ך/ הכהן והשעירים שנועדו לגורלות/ציירה: אהובה קליין (c) ][שמן על בד]

פרק ג

ביום הכיפורים היה מוטל על הכוהן הגדול:

א] לכפר על כל בני ישראל-ועל כל בני ביתו.

כנאמר:"וכיפר  בעדו ובעד כל  ישראל"

ב]היה חייב לטהר את המקדש ואת המזבח ואת הכוהנים,כפי שנאמר:"ויכפר את המקדש הקודש ואת אוהל מועד ואת המזבח יכפר ועל הכוהנים ועל כל עם הקהל יכפר"[שם ט"ז,ל"ג]

ג] ביציאת הכוהן הגדול מקודש הקודשים היה נושא תפילה מיוחדת על עם ישראל.

היות ועבודתו הייתה כרוכה במאמץ פיסי רב במיוחד, עבודתו התחילה כבר מחצות הלילה ולא מהבוקר.

היה מתפלל תפילה אחת ארוכה ושנייה קצרה[או אולי ברכות]

ד[שלוש פעמים הקטיר קטורת של מזבח הזהב.

ה] שלוש פעמים היה מתוודה.

ו]ארבע פעמים היה נכנס לקודש הקודשים.

ז]חמש פעמים היה חייב להחליף את בגדיו,באופן הבא: היה פושט את שמונת  בגדי הכהונה,ביניהם היו:"בגדי זהב",לבש ארבעה בגדי כהונה של כוהן הדיוט מבד לבן ולהפך וכל זה בהתאם לסוג הקורבן שהיה עליו להקריב באותו זמן,ולא השתמש בבגדי:"הזהב" לפי שאין להזכיר את מלאכת עגל הזהב במעמד חשוב זה.

אלא,הכוהן היה דומה למלאכי השרת- שהיו לבושים בדים,כפי שהדבר מופיע אצל :יחזקאל [פרק ט]

ח] חמש פעמים ירד וטבל את בשרו במים.

ט] עשר פעמים היה מקדש את ידיו ורגליו.

י ] עשר פעמים היה מזכיר את  השם המפורש-בנעימה מאד מיוחדת.

י"א] חמישה עשר קורבנות היה מקריב ולא כולל את:"השעיר לעזאזל".

י"ב] 43 פעם היה מזה מדם הקורבנות, כאשר סיים את מלאכותיו בשלום- היו העם חוגגים לו יום טוב ,שרים  פיוטים יפים המתארים את רוממות הרוח המיוחדת באת צאתו מקודש הקודשים.

תפקיד הכהן כמנהיג רוחני-

מעמדו  במשך הדורות.

פרק ד

הכהן נחשב כמנהיג רוחני, הוא שואב את כוחו מתוך קדושתו של אהרון והראיה לכך שכאשר הוא מברך את עם ישראל הוא אומר:"אשר קדשנו בקדושתו של אהרון"

לכהן יש את העוצמה  הרוחנית לדעת מה החזון של העם ומהי המטרה שאליו העם צריך לשאוף להגיע.

הוא כעין מגדלור לכל עם ישראל,וכמו שאהרון היה אוהב שלום ורודף שלום,כך גם הוא, מצד אחד גדול בתורה, אך מצד שני יש לו את האהבה אל כל העם ותפקידו להעלות את כולם לדרגה קדושה ולשלמות:

-ל"ממלכת כוהנים וגוי קדוש" זוהי דרגה שהקב"ה דורש אותה מעם ישראל-כעם נבחר ומרומם וקדוש מכל העמים.

כוהן גדול בתקופת בית שני

עם שיבת ציון ,בתחילת תקופת בית המקדש השני – תחת השלטון הפרסי, הכהן מגיע לדרגה של מנהיג העם,

מעמדו עולה במיוחד בתקופת אנשי  הכנסת הגדולה -שהייתה מורכבת ממאה ועשרים חברים ונחשבה למוסד הילכתי בדרגה עליונה. הוא עמד בראשה כסמכות הלכתית בלעדית,דוגמת שמעון הצדיק.

מצב זה ארך עד תקופת התנאים.

הכהן הגדול פעל יחד עם הפחה הפרסי, היה בראש השלטון ביהודה וטיפל בכל העניינים  הקרובים לעם.

השפעת הכוהן הגדול התרחבה גם אל היהודים שהיו  מחוץ ליהודה.

התנ"ך מציין את יהושע בן יהוצדק שהיה שייך לבני הכוהנים- בני צדוק- שימש ככוהן גדול ובתקופתו שיקמו את בית המקדש.

 במהלך התקופה הפרסית-על  פי יוסף בן מתתיהו התנהל מאבק ירושה בין יוחנן בן יהוידע  הכוהן הגדול לבין אחיו ישוע על מישרת הכהונה הגדולה, ובסופו של דבר התערב בסכסוך- הפחה בגוהי.

בתקופה ההלניסטית לכוהן הגדול הייתה השפעה דיפלומטית, הכוהן הוא גם מנהיג של יהודה העצמאית, בית המקדש  מקבל גם השפעה דתית וגם השפעה מדינית.

הכוהן מייצג את העם היהודי לפני השלטון.

ובנוסף,  הוא מפקח על עבודת המקדש  ושומר על המצב הביטחוני בירושלים,  דואג לאספקת  מי השתייה לעם, תפקידו גם לגבות מיסים-לשלטון הזרים, ובנוסף  היה לו תפקיד רוחני ,תרבותי וחינוכי  והשפעה על המצב הדתי של העם.

בתקופה זו מתורגמת התורה לשפה היוונית –הדבר נעשה  תחת ניהולו של אלעזר הכוהן הגדול.

בתקופה ההלניסטית היו סכסוכים בקרב הכוהנים הגדולים- בין הזרם הנוטה לטובת השלטון היוני - ובין הזרם הנוטה להטבת המסורת היהודית.

דבר זה מתואר במסכת בבא בתרא [כ"א ע"א]

ובסופו של דבר מעמד הכוהן ירד- בעקבות אירועים אלה.

לעומת זאת בתקופת החשמונאים הגיע מעמדו של הכוהן הגדול לשיא,הוא שימש בנוסף לכהונה גם נשיא ומאוחר יותר גם כמלך. הדבר גרם לירידה בערכו הרוחני ובד בבד לעלייתו המדינית.

אך עליית הפרושים גרמה לדחיית הכהונה הגדולה ועם עלייתו של המלך הורדוס לשלטון אפשר להגיד כי הכהונה הגדולה הגיעה לסוף כהונתה.

כיום באין משכן,או מקדש, תפקיד הכוהן הצטמצם מאד.

תפקידו  לשמש גשר בין ה' לעם ישראל ולברך את העם.

הברכה הנאמרת על ידי הכוהנים:

"יברכך ה' וישמרך: יאר ה' פניו אליך ויחונך: יישא ה' פניו אליך וישם לך שלום"

בדרך כלל כאשר הכוהנים מברכים את הציבור,

אין להביט עליהם,אלא רק להתרכז בברכות. והסיבה לכך- מפני שהשכינה שרויה על  קצות אצבעותיהם.

ישנה סגולה מיוחדת בעת הזאת שהיא עת רצון לבקש מהקב"ה בקשה אישית. וידוע שבדרך כלל הבקשות מתגשמות.

אני מתפלל ומייחל שבקרוב מאד תבוא -  הישועה  ונזכה במהרה לראות את הכוהנים עוסקים במלאכתם במקדש ולבושים שוב בבגדי הכהונה ההדורים.

ושוב נזכה לעלות לרגל בשלושת הרגלים לבית המקדש, כבימים ימימה.

אומרים:שכל עוד בית המקדש השלישי לא נבנה,הדבר מוכיח כי עם ישראל לא עשה  די תשובה,

כי הרי ידוע שבית המקדש השני  נחרב בעבור שנאת חינם ועתיד להיבנות בעבור אהבת חינם.

לכן, עם ישראל חייב שוב להתאחד ממש כמו במעמד הר סיני- כאיש אחד בלב אחד.

ולהרבות במצוות בין אדם למקום ובין אדם לחברו ולהגיד: יום,יום -בכוונה רבה:"יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוהי אבותינו שיבנה בית המקדש  במהרה בימנו ותן חלקנו בתורתך.."אמן ואמן.

ציורי תנ"ך/ בית המקדש השלישי- הגאולה/ ציירה: אהובה קליין (c)