יום רביעי, 23 בפברואר 2022

פרשת ויקהל- המשכן- נדיבות הלב וחכמת הלב- מהם?/ מאמר מאת: אהובה קליין.

 

פרשת ויקהלהמשכן - נדיבות הלב וחכמת הלב - מהם?

מאת: אהובה קליין.

יצירותיי לפרשה:



ציורי תנ"ך/ משה מקהיל את העם/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]




ציורי תנ"ך/ הנשים והגברים   מביאים את תרומת הזהב אל משה/ ציירה:

אהובה קליין(c)



ציורי תנ"ך/ ערב שבת- תפילת אשת החיל/ ציירה: אהובה קליין (c)



ציורי  תנ"ך/ שבת קודש/ ציירה: אהובה קליין (c)





ציורי תנ"ך/ בני ישראל תורמים חומרים עבור המשכן וכליו לחכמי הלב/ ציירה: אהובה קליין (c)

[שמן על בד]



 ציורי תנ"ך/ תרומת היתר של עם ישראל- למשכן/ ציירה: אהובה קליין (c)



ציורי תנ"ך/ נשות חכמות הלב מביאות את החוטים למשה/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]




ציורי תנ"ך/ בני ישראל מביאים תרומה  אל משה/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]






ציורי תנ"ך/ הכהן וחושן המשפט/ ציירה: אהובה קליין (c)



ציורי תנ"ך/ בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך בעבודתם/ציירה: אהובה קליין (c) 

[שמן על בד] 



ציורי תנ"ך/ הנשים טוות  צמר למשכן/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]



ציורי תנ"ך/ הכרובים על הארון במשכן/ ציירה: אהובה קליין (c)


ציורי תנ"ך/ מנורת הזהב במשכן/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]



ציורי תנ"ך/ מזבח הזהב/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]



ציורי תנ"ך/ מזבח העולה/ ציירה: אהובה קליין (Cׁׁׂ




ציורי תנ"ך/ משה מלביש לכוהנים את בגדי הכהונה/ ציירה: אהובה קליין (Cׁ



ציורי תנ"ך/ שלחן לחם הפנים במשכן/ ציירה: אהובה קליין (Cׁ


ציורי תנ"ך אומני המשכן עוסקים בהקמתו/ ציירה: אהובה קליין (Cׁ


בפרשה , משה מקהיל את כל עם ישראל – ומתאר להם את עניין המשכן וכליו. על פי אבן עזרא: התכלית היא: להשמיע לכל העם על  מטרת המשכן וכליו  כדי שהכול יתנדבו לתרום חומרים  למען   תכנית מקודשת זו.

כך הכתוב מתאר :" וַיָּבֹאוּ, כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ, הֵבִיאוּ אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל -עֲבֹדָתוֹ, וּלְבִגְדֵי, הַקֹּדֶשׁ.  וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים; כֹּל נְדִיב לֵב, הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל-כְּלִי זָהָב, וְכָל-אִישׁ, אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהוָה. 

וְכָל-אִישׁ אֲשֶׁר-נִמְצָא אִתּוֹ, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--וְשֵׁשׁ וְעִזִּים; וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, הֵבִיאוּ.  כָּל-מֵרִים, תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת, הֵבִיאוּ, אֵת תְּרוּמַת יְהוָה; וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים, לְכָל-מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה--הֵבִיאוּ. וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ; וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה, אֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן, אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וְאֶת-הַשֵּׁשׁ. וְכָל-הַנָּשִׁים--אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה, בְּחָכְמָה:  טָווּ, אֶת-הָעִזִּים.  וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ--אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם, וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים:  לָאֵפוֹד, וְלַחֹשֶׁן.  וְאֶת-הַבֹּשֶׂם, וְאֶת-הַשָּׁמֶן:  לְמָאוֹר--וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים.  כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה, אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם, לְהָבִיא לְכָל-הַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד-מֹשֶׁה--הֵבִיאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל נְדָבָה, לַיהוָה.  [שמות ,ל"ה, כ"ב-ל]

השאלות הן .

א] כיצד נהגו עם ישראל - בתרומת המשכן?

ב] מהי חכמת הלב?

תשובות.

עם ישראל תורם למשכן.

הכתוב  מתאר: " ויָּבֹאוּ, כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ, הֵבִיאוּ אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל -עֲבֹדָתוֹ......"

דעת מקרא מציע שלושה פירושים- למילים : "אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ":

א] כל מי שליבו הרים ונשא אותו ממקומו לתרום למשכן.

ב]  כל מי שהחליט בליבו מחשבה להרים תרומה..

ג]  כל מי שעשה ליבו אותו לנשיא - לנדיב. נדיב – הוא שר מורם מהעם.

על פי  רבנו חיים יוסף דויד אזולאי [החיד"א]

התורה  מתארת זאת בתור פלא - שבין כל בני ישראל לא נמצא אף איש אחד,

אשר החליט להביא תרומה למשכן - ובסוף ,חלילה התחרט - אלא כל מי שעלה במחשבתו לנדב תרומה למשכן - קיים זאת הלכה למעשה.

כל זה כנגד מה שאנחנו פוגשים רבות בחיינו, כי ניסיון החיים מוכיח: שפעמים רבות קיים מרחק רב בין המחשבה- לביצוע בפועל.  אך כאן כל מי שהחליט לנדב את תרומתו למשכן - קיים זאת בפועל ובאופן זה - נעשה שותף למעשה הקדוש של הקמת המקדש - ולהשריית השכינה בקרב העם.

"תורה תמימה" סובר: כיון שאדם גמר בליבו להביא תרומה ואמר זאת- לפיכך חייב לקיים, אבל זה נוהג בעניין נדרי קודש- אך בנדרי חולין ,אינו חייב ,אלא אם כן הוציא בשפתיו, אם חשב בלבו לתרום למטרת צדקה - חייב לבצע זאת באופן מעשי.

"חידושי הרי"ם אומר על ה מילים: וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים; כֹּל נְדִיב לֵב, הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז.."

עניין נדבת המשכן היה משום תשובה למעשה העגל  ועל כך אמרו חז"ל: "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד"

מכאן, שאותם אנשים שחטאו בחטא העגל, נעשו כעת בעלי תשובה - הם הגיעו  למדרגה יותר גבוהה מן הנשים שלא השתתפו כלל במעשה העגל ומטעם זה מציין הכתוב: "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים..," לפי שהם היו למעלה מהן.

רבינו בחיי אומר על המילים:

"וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים; כֹּל נְדִיב לֵב": תחילה באו רק הנשים וכאשר הגיעו האנשים עם תרומותיהם - כבר ראו שם את הנשים שהביאו את נדיבותן תחילה - וזוהי מעלה גדולה בקרב הנשים, שהרי בזמן מעשה העגל - הן לא הסכימו לנדב את תכשיטי הזהב כפי שכתוב:

"וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל-הָעָם, אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם; וַיָּבִיאוּ, אֶל-אַהֲרֹן" [ שמות ל"ב, ג] לא כתוב: באוזני  נשיהם - לפי שהנשים סרבו להשתתף בחטא העגל ועל כך רמז שלמה המלך:

"אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף, מָצָאתִי--וְאִשָּׁה בְכָל-אֵלֶּה, לֹא מָצָאתִי".[ קהלת ז', כ"ח]

ודבריו רומזים על: "וַיֹּאמְרוּ--אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" [שמות ל"ב, ד]

אבל כעת , כאשר הצטוו עם ישראל לנדב למשכן –הנשים רצו לתת מתכשיטי הזהב שלהן בחפץ גדול וזאת למרות אהבתן הטבעית - לתכשיטיהן ועיקר שמחתן וחמדתן - הן הביאו מכל סוגי התכשיטים שברשותן:

"הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל-כְּלִי זָהָב" ובכל תרומותיהן אלה - הן קדמו לאנשים. עוד הוכחה מביא רבינו בחיי- שהנשים הקדימו את הגברים- על סמך דקדוק הלשון כדבריו -"כי כן יורה לשון על לשון"- מתוך דברי ישעיהו הנביא:

"וַיֻּגַּד, לְבֵית דָּוִד לֵאמֹר, נָחָה אֲרָם, עַל-אֶפְרָיִם" [ישעיהו ז', ב]

רבינו בחיי מוסיף: הנשים הצדיקות  קיבלו על כך שכר - [על פי פרקי ר' אליעזר ספר מדרשים ואגדות ממעשה בראשית וימות עולם עם מנהגים ודינים. יש הקוראים אותו ברייתא דרבי אליעזר ,או הגדת רבי אליעזר. הספר מיוחס לתנא רבי אליעזר בן הורקונוס המכונה הורקונוס הגדול].

הן קיבלו שכר על כך - הן בעולם הזה והן בעולם הבא.

לפי שזה התרחש בר"ח - בעולם הזה - הן משמרות ראשי  חודשים יותר מן האנשים ובעולם הבא - הן  עתידות להתחדש כמו ראשי חודשים – לפי שנאמר: "הַמַּשְׂבִּיַע בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי". [תהלים  ק"ג, ה] הכוונה שהן מתחדשות - כפי שהנשר מרבה לחדש נוצותיו.

הרב חיים ליב הלוי שמואלביץ, מסביר: " צריך ללמוד ממעשה המשכן על האדם עצמו, כי אם יש בכוח האדם לעשות: "עולם הבא" בתוך המשכן- על אחת כמה וכמה כשהקב"ה עצמו עשה את האדם בדמות של מעלה כמו שנאמר: "בצלמנו ובדמותנו"-"בצלם אלוקים"- כמה עולם הבא מונח בעשייתו- ונלמד מזה שאם המקדש היה צריך להיות כולו קודש מראשיתו ויסודו- כדי לעשות ממנו עוה"ב על אחת כמה וכמה שצריך האדם להיות כולו קודש מראשיתו" [מתוך ספר: "שיחות מוסר- שערי חיים" של הרב].

חכמת הלב.

כתוב על הנשים שטוו את החוטים והביאו את תרומתן למשכן:

"וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב,.."

וכן גם על אומני המשכן נאמר:

"וְכָל-חֲכַם-לֵב, בָּכֶם, יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה".[להלן: ל"ה, י']

הרב מאיר רובמן [בספרו: "זיכרון מאיר"] מסביר : מתברר שמפסוק זה ניתן ללמוד: שכדי לקיים את כל ציוויי ה' - חייב אדם להיות גם חכם מח וגם חכם לב. "חכם לב"—הוא חכם בפנימיותו ורגשותיו.

לדוגמא: נתבונן בבלעם מצד אחד הייתה  בו חכמה, הגמרא מציינת: כי הוא היה נביא כמשה [מסכת ברכות ל"ד] מנגד הוא הצטיין ברשעותו- לכן נשאלת השאלה: היכן הייתה חכמתו? מכאן שזו הייתה רק חכמת מח - אך לא חכמת לב !

למה הדבר דומה? לאדם שיש ברשותו מחסן עמוס תרופות הדבר אינו מבטיח שיחלים ממחלותיו כלל - אלא על מנת להבריא - עליו לבלוע את  התרופה על פי ההנחיות ורק בתנאי זה יוכל להבריא . באופן דומה כך גם התורה הקדושה- התורה  מרפאת את הנפש עד אשר האדם יקבע את דברי התורה בפנימיותו – ברגשותיו הפנימיים ובליבו!

כיצד יוכל האדם לבדוק את עצמו אם הוא באמת חכם לב- כלומר האם התורה באמת השתרשה בפנימיותו? או שמא היא רק בגדר - חכמת המוח? - על כך  חייב האדם להתבונן בתוך  רגשותיו- האם הוא ירא לחטוא בעבירות?  כי אדם שהוא ירא שמים - לא יאכל נבלות וטרפות ואותו אדם יזהר ממאכל שהתערב בו סם המוות.

האם הפחד מפני חשש איסור נבלות וטריפות - שווה לפחד שיש לו כאשר מתעורר חשש מסוים לתערובת  סם המוות באוכל? התשובה היא: כל זמן שאין הפחדים האלה שווים - ההוכחה היא: שהפחד מפני סם המוות מושרש בליבו פנימה, ואילו הפחד מהעבירה אינו , אלא בשכלו ובמוחו - אך לא בליבו!

לכן, לימוד המוסר מתוך עיון בענייני  יראת שמים- זהו האמצעי להחדרת פחד האיסור בלב וזוהי חובה של כל יהודי ועל כך אנו מתפללים בכל יום:

"ותן בלבנו להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך.." ובתפילה זו על: "ותן בלבנו" [ואין אנו מבקשם: "ותן במוחנו" [ מתוך  "לקח טוב"]

"משך חכמה" מסביר : כי בצלאל ינק את שורשי קדושתו משני מקורות: משבט יהודה - שקפץ ראשון למים בזמן קריעת ים סוף - והוא : נחשון בן עמינדב , נכדו של חור שנהרג היות ולא השתתף בחטא העגל , הסגולות    האלה   הכשירו את בצלאל בן אורי לעבודת ה' במסירות נפש והכניעו את ליבו  לעבודת הקודש ללא התחכמות.

רש"ר [רבי שמשון רפאל הירש] מסביר: על פי דברי חז"ל  [מסכת ברכות נ"ה]  את מהות חכמי הלב:" אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה שנאמר: "יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה"[ דניאל כ', כ"א] ה' מעניק חכמה מחכמתו - רק למי שחנון כבר בחכמה ושכבר פיתח בתוכו את מתנת החכמה האנושית והטבעית.

ה"נתיבות שלום"- מתייחס לפתיח של הפרשה:

"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" [להלן: ל"ה, א] ושואל: מדוע נאמר: "עדת ישראל" ולא "בני ישראל" וכך נאמר גם בהמשך הפרשה ובסיומה?

תשובתו:  נאמר: [במסכת סוטה ג']"אין אדם עובר עבירה ,אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות לפי שהדעת היא היסוד של היהודי - לדעת את ה' והיות שזה עיקר הגלות שגלה עמי מבלי דעת - לכן הייתה הגאולה על ידי משה שהיה בו מידת הדעת של כלל ישראל - והוא הכניס בהם דעת וכך יצאו מהגלות , עניין הדעת מוזכר גם בנושא המשכן וכליו ולכן ה' העניק לבצלאל בן אורי את התכונות:

רוח החכמה, תבונה ודעת - כי מטרת הקמת המקדש  הייתה להכניס דעת בכלל ישראל.

הארי ז"ל [ב"ספר  הגלגולים"] אמר: כי כל מצווה חייבת להיעשות באמצעות: שלושה דברים:

א] מחשבה. ב] דיבור, ג] מעשה. מטעם זה הדגישה התורה:

"וכל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה". המצווה צריכה להיעשות בשלושת יסודות אלה-היינו בכל לב ובכל נפש! [מתוך "באר משה על התורה"/הרב משה  יחיאל הלוי אפשטיין]

לסיכום, לאור האמור לעיל: לומדים אנו - כי כל המצוות שהיהודי מקיים נובעות מתוך נדיבות הלב  וחכמת הלב- וככל שיראת שמים גדולה יותר- כך גם נדיבות הלב וחכמת הלב מתעצמים.

כך פעלו עם ישראל בתרומות למשכן. ויפים וחשובים דברי דוד המלך:

"לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי.[תהלים נ"א, י"ב]

"רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְהוָה שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם תְּהִילָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד." [שם, קי"א, י]

נְדִיבֵי הַלֵּב וְהַמִּשְׁכָּן/ שיר מאת: אהובה קליין (c)

 

נְדִיבֵי הַלֵּב וְהַמִּשְׁכָּן.

שיר מאת: אהובה קליין ©

אֵי שָׁם בַּיְּשִׁימוֹן

הַדְּמָמָה הוּפְרָה פִּתְאוֹם

מֹשֶׁה הִקְהִיל יִשְׂרָאֵל

תְּרוּמַת הַמִּשְׁכָּן בִּשֵּׂר.

 

הַשָּׁמַיִם  שִׂפְתֵי רְנָנוֹת

עֲנָנִים מְחוֹלְלִים מְחוֹלוֹת

הָרֵי מִדְבָּר וְחוֹלוֹת

שְׁטוּפִים קַרְנֵי נְגוֹהוֹת.

 

יִשְׂרָאֵל מְקַיְּמִים צִיוּוּיִים

נְדִיבוּת לִבָּם מְגַלִּים

אֶת הָאֱלוֹקִים יְרֵאִים

חִישׁ אֶל מֹשֶׁה נוֹהֲרִים.

 

נָשִׁים גְּבָרִים כְּאַיָּלִים

בְּחָכְמַת הַלֵּב שְׁזוּרִים

בִּידֵיהֶם כֵּלִים עֲמוּסִים

תַּכְשִׁיטֵי זָהָב זוֹהֲרִים.

 

מֹשֶׁה מַבִּיט בְּתִימָּהוֹן

מוֹשִׁיט יָדָיו בְּשָׂשׂוֹן

תְּרוּמָתָם מִיָּד  לוֹקֵחַ

נְדִיבוּתָם מַרְבֶּה לְשַׁבֵּחַ.

הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת פָּרָשַׁת  וַיַּקְהֵל .[חומש  שמות] 

יום רביעי, 16 בפברואר 2022

פרשת כי תישא- במה זוכה יהודי- השומר שבת?/ מאמר מאת: אהובה קליין.

 

פרשת כי תישא – במה זוכה יהודי - השומר את שבת?

מאת: אהובה קליין.

יצירותיי לפרשה:



ציורי תנ"ך/ נרות שבת ברקע ירושלים/ ציירה: אהובה  קליין (c)

:





ציורי תנ"ך/ "ושמרו בני ישראל את השבת..."/ ציירה: אהובה קליין (c)


ציורי תנ"ך/ נרות שבת ונרות ציון/ ציירה: אהובה קליין(c)



ציורי תנ"ך/ ערב שבת- תפילת אשת החיל/ ציירה: אהובה קליין (c)


ציורי  תנ"ך/ שבת קודש/ ציירה: אהובה קליין (c)


ציורי תנ"ך/ קדושת השבת והמקדש/ ציירה: אהובה קליין (c)

"אֶת-שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ:  אֲנִי, יְהוָה".





ציורי תנ"ך/ השבת בבית ובשדה/ ציירה: אהובה קליין  (c) [שמן על בד]




ציורי תנ"ך/ משה יורד מהר סיני  וקרנו פניו/ ציירה: אהובה קליין (c)




ציורי תנ"ך/ משה מפסל את הלוחות השניים/ ציירה: אהובה קליין (c)


ציורי תנ"ך/ העם דורש מאהרון הכהן- אליל/ ציירה: אהובה קליין (c)


ציורי תנ"ך/ חטא העגל/ ציירה: אהובה קליין (c)




ציורי תנ"ך/ משה מתפלל על עם ישראל לאחר  חטא העגל/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ מחצית השקל/ ציירה: אהובה קליין(c)[שמן על בד]


ציורי תנ"ך/ בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך





ציורי תנ"ך/ בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך בעבודתם/ציירה: אהובה קליין (c) 

[שמן על בד]




ציורי  תנ"ך/משה רוקח את שמן המשחה/ ציירה: אהובה קליין (c) 



ציורי תנ"ך/ השימוש בכיור במשכן/ ציירה: אהובה קליין (c)



ציורי תנ"ך/ "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' "/ציירה: אהובה קליין (c)


ציורי תנ"ך/ הריסת אלילים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]




ציורי תנ"ך/ "מי לה' אלי"/ ציירה: אהובה קליין (c)



ציורי תנ"ך/ משה בדרך לאוהל מועד/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על  בד]




ציורי תנ"ך/ פרה אדומה/ ציירה: אהובה קליין (c)


פרשה  זו ארוכה במיוחד וכוללת בתוכה : נושאים רבים.  במרכז הפרשה מתארת התורה את חטא העגל- שבו חטאו עם ישראל.

בעניין זה:  אבן עזרא מסביר: "חלילה, חלילה שעשה - אהרון עבודה זרה: גם ישראל לא ביקשו עבודה זרה ולכבוד השם נעשה העגל, על כן בנה אהרון מזבח לפניו והכריז שיזבחו מחר לכבוד ה' וכן עשו כאשר צוום"

הרמב"ן אומר דברים דומים: "לא ביקשו העגל להיות להם ממית ומחיה: אבל ירצו שיהיה להם במקום משה, מורה דרכם, וכיוון שראו העם את משה [בעודו יורד מהר סיני] מיד הניחו את העגל ובעטו בו, שהניחו לו לשרפו ולזרות עפרו על פני המים ולא היה מהם חולק עליו מלל"

הפרשה  מתארת גם את חשיבות שמירת השבת- כמו שנאמר: "וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אַךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַי, תִּשְׁמֹרוּ:  כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, לְדֹרֹתֵיכֶם -לָדַעַת, כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם.  וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַשַּׁבָּת, כִּי קֹדֶשׁ הִוא, לָכֶם; מְחַלְלֶיהָ, מוֹת יוּמָת--כִּי כָּל- הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ.  שֵׁשֶׁת יָמִים, יֵעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ, לַיהוָה; כָּל -הָעֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, מוֹת יוּמָת.  וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת-הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם, בְּרִית עוֹלָם. בֵּינִי, וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אוֹת הִוא, לְעֹלָם:  כִּי-שֵׁשֶׁת יָמִים, עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ.  וַיִּיתֵּן אֶל-מֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי, לֻחֹת הָעֵדֻת--לֻחֹת אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים".  [שמות ל"א, י"ג-  י"ח]

השאלות הן:

א] מה הקשר בין שבת לבריאת העולם?

ב] מה ערכה של השבת - ומה גנוז בה?

תשובות.

הקשר בין שבת לבריאת העולם.

נשאלת השאלה: מדוע לפני הציווי של שמירת השבת ה' אומר: "כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם".  ורק אחר כך  בא הציווי  על מהות השבת: "וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת-הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם"?

על פי מאמר  חז"ל: [מסכת שבת, קי"ט] " אמר רב המנונא,: כל המתפלל בערב שבת ואומר: "ויכולו השמים..", מעלה עליו הכתוב: כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית" ומעניין מה כוונת הכתוב - שאדם נעשה שותף למעשה בראשית?

ה'אור  החיים' עונה על כך ואומר: נאמר: "שֵׁשֶׁת יָמִים, עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ" לכאורה היה נכון  לכתוב:' בששת' ימים ולא 'ששת ימים' ?

התשובה: כאשר ה' ברא את העולם - בריאה זו הייתה יכולה לעמוד רק במשך שישה ימים ,אך בזכות השבת שבני ישראל שומרים, הקב"ה חוזר ומשפיע כוח לעולם לעוד ששה ימים.

כך, שכל שבת ושבת שעם ישראל  ממשיך לשמור - הקב"ה מעניק כוח וקיום לעולם לשישה ימים נוספים.

אילו אם עם ישראל - לא היו שומרים שבת - היה חלילה כל העולם מתבטל.

מהטעם הזה, נאמר: 'ששת' ימים ולא 'בששת ימים' היות ובריאת העולם תחילה הייתה מיועדת לשישה ימים, אך בעבור ובזכות שבני ישראל  שומרים את השבת -  ה' שב ונותן כוח וקיום לעולם לשישה ימים נוספים.

בכך "אור החיים" מבאר את מאמר חז"ל - כל המתפלל בערב שבת ואומר תפילת: "ויכולו השמים.." מעלה עליו הכתוב - כאילו הוא נעשה שותף לה' במעשה הבריאה.

על פי כל הנאמר לעיל נגיע להבנה מדוע ה' אומר: "כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם" לפני הציווי על עצם שמירת השבת , מהטעם: כדי שנהיה ראויים להיות שותפים לה' במעשה הבריאה - על ידי שמירת השבת.

על כן, ה' צריך  תחילה לרומם ולקדש אותנו - במטרה שנהיה כאילו ראויים להיות שותפים בפועלו זה.

ערכה של השבת והגנוז בה.

רז"ל אמרו: על המילים: "אַךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַי, תִּשְׁמֹרוּ": 

המילה:" "אַךְ" - מכוונת לגוף של היהודי והמילה: "אֶת"- מכוונת לנשמה של היהודי, פרושו של דבר: עיקר השמחה לא תהיה בתענוגות הגוף, אלא בעיקר לנשמה שבשבת יוסיף היהודי מחול על קודש בלימודו ולמרות שבשבתות וחגים  האכילה והשתייה נחשבת למצווה, למרות זאת - חידושי תורה ולימוד תורה היא מצווה גדולה יותר מן האכילה והשתייה.

לכן המילה: "אך" - באה  לרמוז  ליהודי שימעט בשבתות וחגים - לדבר דברים בטלים ,דברי שחוק וקלות ראש , המילה: "את" באה לרמז כי על היהודי מוטל בשבתות וחגים - להרבות בדברי תורה ולשמוע חידושי תורה.

הנה משל הממתיק מסר חשוב זה:

מעשה באיש אחד שעזב את עירו ומשפחתו ובית אביו ונסע לארץ רחוקה מעבר לים - כדי לגור שם ומאד השתוקק שיבוא אליו אחד מבני עירו - מארץ מולדתו - כדי שיוכל לשאול על שלומם של בני משפחתו. אך לא זכה לכך. כעבור תקופה מסוימת הגיע אליו איש עני  מבני עירו ומארץ מולדתו, וכעת שמח שתהיה לו האפשרות לשאול מאיש עני זה על  קרוביו שוודאי הכיר אותם . אך הדבר  לא עלה בידו.

כעבור תקופה נוספת הגיע אל ביתו עני אחר , כאשר התבונן בו  - הבין שגם הוא בא מארצו ועיר מולדתו - סוף, סוף שמח היה לשאול ממנו - על שלום משפחתו  מעיר מולדתו,

אך העני התרעם ואמר לו: מדוע אתה מעכב אותי בשאלותיך, באתי לאסוף נדבות ומדוע תגרום להפסד זמן כה יקר ?

ענה האיש: כמה כסף אתה חושב שתצליח להשיג היום?

ענה לו הקבצן: שניים ושלשה זהובים.

ענה לו בעל הבית: אתן לך את הסכום הזה, תשב אצלי ותספר לי על בני משפחתי. התחיל העני לספר על משפחתו של האיש ובינתיים נרדם. כעס עליו מאד  בעל הבית ואמר לו: אני שילמתי לך זהובים - כדי שתספר לי על בני משפחתי - ואתה מה לך נרדם?

הנמשל: הקב"ה נתן לנו נפש עליונה החצובה מתחת כיסא הכבוד והנפש התרחקה ממעונה - ובמשך כל ימות השבוע טרוד האדם בעסקיו ופרנסתו. אך  ביום השישי ה' סיפק  לנו לֶחֶם מִשְׁנֶה כדי שבשבת נקדיש לקרבת אלוקים נשיש באהבתו ונתרחק מכל טרדה של ימי החול—נייחד את השבת רק לה' ולא  נישן במהלך כל השבת, אלא נרבה לעסוק בתורה - וזוהי שבת לה'. [על פי "אהל יעקב"]

שבת - נוטריקון [ראשי תיבות] - שינה בשבת  תענוג.

מעשה שקרה עם הגאון רבי חיים מוולוז'ין - פעם אחת נכנס לתוך היכל הישיבה הגדולה בשבת אחרי צהרים , העיף מבט על כל בחורי הישיבה שהיו באותו זמן שוקדים על תלמודם - לפתע, שם לב - כי קבוצה של בחורי ישיבה היו עסוקים בשיחה בטלה, ניגש אליהם ואמר להם: באותו זמן שאתם כאן עסוקים בשיחה בטלה - עדיף היה שהייתם הולכים לישון  והייתם מקיימים את הנוטריקון - שבת -שינה בשבת תענוג. אמר אחד הבחורים לרב: מורנו  ורבנו – אנחנו דורשים נוטריקון אחר למילה 'שבת'- שיחה בשבת תענוג.

 השיב לו הרב: עליך כבר אמר: שלמה המלך:

"לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלו" [קהלת י"ב]ֹ.ההסבר: חכם קורא באות שין של שבת - כשהנקודה על השין בצד ימין וכסיל קורא את השין  כשהנקודה מעליה בצד שמאל- 'שיחה'. כשהנקודה -  מעל  השין בצד שמאל- כלומר – שיחה. [מתוך - פרפראות לתורה]

בעל "קדושת הלוי" מסביר את הפסוק: "וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת-הַשַּׁבָּת": אם יהודי שומר את השבת כהלכתה - הדבר מעניק לו חיות וכוח על מנת שיוכל לעבוד את ה' - בכל ימות השבוע וממילא כאשר  מגיעה השבת  קל  לו יותר להגיע לקדושת ושמירת השבת.

בעל "החפץ חיים" מסביר את המילים:

"בֵּינִי, וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--אוֹת הִוא, לְעֹלָם": השבת היא האות והסמל של האיש מישראל כשם  ששלט בעל הבית  התלוי על דלתו - מעיד  על זהותו - מי הוא?  באותה  צורה , השבת  מעידה על היהודי – היכן  הוא דר... חנות הנעולה בשבת נושאת עליה שלט: יהודי, אבל אם חלילה החנות פתוחה בשבת הדבר מעיד ההפך - על בעל החנות.

ה"נתיבות שלום" מסביר: בריאת העולם מביאה לכך שהנשמה תוכל להשיג את גודל התענוג - וזמן בו הנשמה מתענגת— היא השבת—נועם הנשמות , ביום זה התכלית היא - הקב"ה מיטיב עם ברואיו שלמענה ברא הקב"ה את העולם - כי בריאת העולם מביאה לידי כך - שהנשמה תוכל להשיג את גודל התענוג הזה דווקא בשבת.

ה"כלי יקר" מביא את דברי חז"ל: "אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות – מיד נגאלים שנאמר:

"...... אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת-שַׁבְּתוֹתַי, וּבָחֲרוּ, בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי; וּמַחֲזִיקִים, בִּבְרִיתִי.  וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי, יָד וָשֵׁם--טוֹב, מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת:  שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן-לוֹ, אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת" [ישעיהו נ"ו, י"ד].

לכן נאמר: "אך" שהמשכן והשמן יתקיימו לעד-  בתנאי שישראל ישמרו שתי שבתות ברציפות.

הטעם דווקא לשתי שבתות: לפי ששבת אחת היא כנגד - חידוש העולם והוא נקרא: "שבת בראשית" והשנייה: היא השבת שלעתיד לבוא – יום שכולו שבת ומנוחה המורה על העולם הבא.

לסיכום, לאור האמור לעיל : שמירת שבת - היא אחת המצוות החשובות בעשרת הדיברות - שניתנו לעם ישראל במעמד הר סיני - השומר את השבת- זוכה לברכה מרובה בכל השבוע ויפה וחשוב המסר:- "משמגיע יום השבת ודירתו של אדם מישראל שבתית: "שלחן ערוך, נר דלוק, מיטה מוצעת"- אז אומרת השכינה: הריני דרה אתו, אולם אם אין השבת ניכרת בדירה, אומרת השכינה: "אין זו דירה של ישראל.." [ילקוט ראובני]

כנאמר:

 "וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת-הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם, בְּרִית עוֹלָם".