פרשת
בשלח -
מדוע זכה יוסף להיקבר בארץ ישראל?
מאת: אהובה קליין
יצירותיי לפרשה:
ציורי תנ"ך\ משה נושא את עצמות יוסף/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת /ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ קצין מצרי מבשר לפרעה על יצאת בני ישראל ממצרים/ ציירה: אהובה קליין (c
ציורי תנ"ך/ פרעה אוסר את רכבו/ ציירה: אהובה קליין(c)
ציורי תנ"ך/ משה מרים את מטהו בקריעת ים סוף/ ציירה: אהובה קליין (c)[שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ יציאת מצרים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ בני ישראל רואים את היד הגדולה/ ציירה: מאהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ משה ממתיק את המים במרה/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ מלחמת עמלק/ ציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ מלאך ה' הולך לפני מחנה ישראל/ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד
ציורי תנ"ך/ עמוד האש במדבר/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ איסוף השלו במדבר/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ איסוף המן במדבר/ מציירה: אהובה קליין (c)
ציורי תנ"ך/ בני ישראל חונים באילים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/ מחיית עמלק/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
בשבת הקרובה, אנו
קוראים את פרשת "בשלח"- פרשה המתארת את נס יציאת מצרים ושירתם של משה
ובני ישראל - שבת זו קרויה בשם: "שבת
שירה"
הפרשה פותחת במילים: "וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה
אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב
הוּא: כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם
הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה--וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת-הָעָם דֶּרֶךְ
הַמִּדְבָּר, יַם-סוּף; וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף, עִמּוֹ:
כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, פָּקֹד
יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִיתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם. וַיִּסְעוּ, מִסֻּכֹּת; וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם,
בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר" [ פרק
י"ג, י"ז-כ"א]
השאלות
הן:
א] מדוע התורה פותחת
במילה: "וַיְהִי" - לשון
צער – בשעה שהיה נס ?
ב] מה היה הטעם - לא
להעביר את בני ישראל - דרך ארץ פלישתים?
ג] על שום מה - זכה
יוסף להיקבר בארץ המובטחת?
התשובות.
"ויהי"
– לשון צער.
במסכת מגילה [י',
ע"ב] אמרו: "כל מקום שנאמר: "ויהי" אינו אלא - לשון
צער" לכן מתבקשת כאן השאלה? באיזה צער מדובר, הרי עצם יציאת בני ישראל
ממצרים - היא ישועה וגאולה! ובמיוחד אחרי מאות
שנות עבדות קשה ומפרכת? על כך תשובת חז"ל: לשון "ויהי" באה
להביע את העצבות והאכזבה- שבני ישראל עדיין לא הגיעו למצב של התעוררות ורצון העז - להיגאל מחיי השעבוד
האלה שהיו בהם במשך דורות כה רבים.
הרי כאשר בני ישראל
ראו את עשרת המכות שהביא בורא עולם על פרעה ומצרים - היו צריכים
להתעורר ולהתחזק באמונה בקב"ה- אלוהי
אברהם יצחק ויעקב.
ומתוך התעוררות זו של
אמונה - היו מתאווים לחוש געגועים ושאיפה
גדולה לקראת היציאה – מעבדות לחירות. ואפילו תשוקה טבעית להרגיש - רצון לחופש ועצמאות. אך מטרה זו עדיין לא הושגה וזאת למרות עשרת המכות שספגו פרעה
והמצרים. ובמיוחד כאשר מנגד- עם ישראל לא נפגע ממכות קשות אלה.
את המצב הכאוב והמצער
הזה מדגישה תורתנו הקדושה - בראשית הפרשה.
במילה: "ויהי"
עם ישראל אינו יוצא
החוצה ממצרים מרצונו ושאיפתו העזה- לחיי
חופש אלא . ההיפך הוא הנכון: פרעה מגיע להחלטה - לשחררם מכבלי העבדות שבמצרים.
"וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב
הוּא"- החשש.
רש"י מביא כמה הסברים, הנה שניים מהם:
א] משום שנוח יותר
לשוב באותה דרך למצרים.
ב] שאלוקים לא הוליך
את בני ישראל בדרך פלישתים, מפני רצונו - שיהיו
קרובים להר סיני לקבל את התורה.
רשי" מבסס דעה
זו על דברי מכילתא כי אמר ה' למשה:
"בְּהוֹצִיאֲךָ
אֶת-הָעָם, מִמִּצְרַיִם, תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים, עַל הָהָר הַזֶּה".
[שמות, ג', י"ב]
רבי אברהם מנחם רפא כותב בספרו: "מנחה בלולה": אף על פי ש"דרך ארץ פלישתים"
קרובה להולכים ממצרים לכנען- לא הנחה ה' את בני ישראל בדרך זו, מחשש שבבוא אויב
להילחם נגדם, עשויים להתחרט על יציאתם ממצרים וישתוקקו לשוב מצרימה- אל מקום
עבדותם.
אבן עזרא מפרש באופן דומה: "ולא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים" כי המקום קרוב- ולכן הלכו בדרך רחוקה שלא יראו
מלחמה ותגובתם תהיה:
"וַיֹּאמְרוּ
אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה."
"שפת אמת" מבאר: הכתוב מודיע לנו - שהקב"ה לא הנחה את ישראל "דרך ארץ
פלישתים" - מכיון שזו דרך קרובה ולא רצוי שיכנסו לארץ המובטחת בדרך מהירה:
אלא עליהם לעבור דרך קשה במדבר ,כדי להרגיל אותם לקשיים שעוד מזומנים כשיגיעו
לארץ המובטחת, עצם שנות הנדודים במדבר - ישמשו לבני ישראל תקופת הכנה- בה ילמדו כיצד ליישב - מקום שומם ולסגל לעצמם-
חיים של עמל וצניעות.
המדרש מביא רעיון זהה: "ולא
נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים, כי קרוב הוא"- לא הביאם הקב"ה דרך פשוטה
לארץ ישראל, אלא דרך המדבר. אמר הקב"ה אם אני מביא עכשיו את ישראל לארץ, מיד
מחזיקים אדם [כל איש] בשדהו ואדם בכרמו והם בטלים מן התורה, אלא אקיפם במדבר ארבעים
שנה, שיהיו אוכלים מן ושותים מי באר. והתורה נכללת [מתערבבת] בגופם"
הרמב"ם גם רואה את נדודי עם ישראל במדבר – כהכנה של עם ישראל
כבני חורין בארץ ודבריו אלה מופיעים בספרו: "מורה נבוכים" [ חלק ג. פרק
כ"ד]
"אין זה מטבע האדם שיתחנך בשעבוד העבדות, בחומר ולבנים
ומיד יוכל להילחם עם ילידי ענק ולהיות לוחם אמיץ, וכך היה רצונו של ה' יתברך,
שעיכב את בני ישראל ארבעים שנה במדבר עד שיתחזקו - וכפי שידוע - המדבריות ופראות
הנוף מביאים אומץ - ונולד דור אשר לא הורגל לכניעה ועבדות"
יוסף זוכה
להיקבר בארץ .
נאמר: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף.."
האגדה מספרת: "והמצרים אצו בבני ישראל לאמור: קחו לכם את בקרכם ואת צאנכם
ואת אשר לכם ויצאתם מהר מארץ מצרים. ויעשו
בני ישראל ככל אשר דיברו אליהם המצרים ויאספו את מקנם ואת כל אשר להם ויכונו ללכת,
בעת ההיא הלך משה אל סרח-בת אשר, ויאמר אליה: הנה את נותרת לבדך מכל בית
יעקב אבינו אשר בירך אותך בחיי עולם- ועל כן, אנוכי שואל מעמך להגיד לי את מקום
קבורת יוסף ?
ותשתאה סרח מאד למשה
אשר לא דאג לרכושו ולקניינו ולא שם לב
לאסוף את כספו ואת זהבו, ויבוא לשאול אותה את הדבר הזה. ותאמר אליו:
עשה עשו המצרים ארון
עופרת וישימו בו את יוסף ויורידוהו אל תוך היאור [הנילוס]. וילך משה וירד אל שפת
היאור ויאמר: יוסף, יוסף הנה באה
העת אשר נשבע ה' להוציא את עמו מארץ מצרים, ועל כן הואל- נא ונגלית אלי ולקחתי את
עצמותיך- להביא אותן- ארצה כנען אשר השבעת את אחיך. והיה כי תיגלה אלי ועשיתי כאשר
השבעתנו, ואם לא "ניקינו" מהשבועה ההיא ,ויהי ככלות משה לדבר הדברים
העלה, ויצף ארון יוסף ויקחהו משה אתו"
חכמי המדרש מבהירים: על המילים: "וַיּיקַּח מֹשֶׁה אֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף.."
כאן התורה באה להודיע: על חסידותו של משה, שבעוד שכל בני
ישראל היו עסוקים בשאילת כלים ובגדים מן המצרים- מנגד, משה עוסק במצוות – העברת
עצמות יוסף לכנען, ועל עניין זה יש לשאול : מדוע מעלים חז"ל על נס את חסידותו
של משה לעומת שאר בני ישראל ? הרי הם עסקו בקיום מצוות ה'?
שהרי דבר זה נאמר עוד לאברהם אבינו בברית בין
הבתרים:
"וַיֹּאמֶר
לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם,
וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה. וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן
אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל". [בראשית ט"ו]
התשובה לכך: שמצווה העולה
בדמים ומאמצים רבים כמעשה שעשה בזמנו משה-
שעסק בהעברת עצמות יוסף לכנען - עדיפה ובעלת חשיבות בעיני בורא עולם - מאשר קיום
מצווה עם שכר לצידה.
רשי"י מתמקד בשאלה: מדוע יוסף השביע
את אחיו ולא השביע את בניו?
כפי
שהכתוב מציין: "כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר,
פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִיתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם".
רש"י מבסס את
תשובתו על דברי מכילתא: "ר'
נתן אומר: מפני מה השביע את אחיו ולא השביע את בניו? אמר: אם אני משביע את בניי, אין
המצרים מניחים אותם [אינם מסכימים], ואם אומרים: אבינו העלה את אביו [יעקב] מיד הם
אומרים [מיד המצרים עונים ] להם: אביכם מלך היה . לפיכך השביע את אחיו ולא השביע
בניו" ומדוע נאמר בכפל לשון? "הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ" – לפי שהשביע את אחיו שהם ישביעו את בניהם - שכאשר תגיע שעת הגאולה
הם ייקחו את עצמותיו לקבורה בכנען .
מדוע יוסף זכה - להיקבר
בארץ ומשה לא זכה?
על כך תשובה על פי המדרש:.. משה רבינו ביקש להיקבר
בארץ... כמו יוסף הצדיק! אמר לו הקב"ה למשה רבינו: לא מגיע לך!! למה?.....
יוסף הצדיק שירד למצריים וקראו לו "איש מצרי" מיד צעק ואמר "אני נער עברי.." אני
יהודי!! אני מארץ ישראל!!
אבל אתה משה רבינו...
לפני 40 שנה כשבנות יתרו אמרו לאביהם "איש מצרי הצילנו.." אתה שמעת
שאמרו שאתה מצרי... ושתקת !? לכן לא מגיע לך להיקבר בארץ ישראל... בארץ היהודים!!
לסיכום: לאור
האמור לעיל: כל ההתנהלות של יציאת בני
ישראל ממצרים הייתה מתוכננת מראש - על ידי בורא עולם והדבר נאמר
עוד לאברהם - אבי האומה - וניתן
להסיק: כי בהשוואה לאדם בשר ודם שיכול להבטיח דברים, גם אם יהיה צדיק מאד- לא תמיד
יצליח לממש את הבטחתו בפועל , אך לאלוקים ישנם חשבונות שמים, ויוסף שלא שינה את שמו,
מלבושו ושפתו זכה להיקבר בארץ ישראל. ויפים דברי המשנה:
"עַיִן
רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִים" [מסכת אבות ,א, ב]
ציור מתוך ההפטרה[שופטים ד]
ציורי תנ"ך/ דבורה וברק בן אבינועם/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
