פרשת ויקרא- מהו פר העלם דבר של ציבור?/ מאמר מאת: אהובה קליין.

פרשת ויקרא - מהו פר העלם דבר של ציבור?

מאת: אהובה קליין.

היצירות שלי לפרשה:

ציורי תנ"ך/ הקרבת פר העלם דבר- על ידי הציבור לפני פתח אוהל מועד/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ ה' קורא למשה מבין הכרובים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

 ציורי תנ"ך/ קורבן עולה ויורד/ ציירה: אהובה קליין (c)



ציורי תנ"ך/ קורבן עולה/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ הכוהנים עורכים את העצים על המזבח/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן  על בד]

"ונתנו בני אהרון אש על המזבח וערכו עצים על-- האש"[ויקרא א,ז]

ציורח  תנ"ך/ סעודת מחלקי קורבן השלמים המותרים למקריב[לבעלים] ציירה: אהובה קליין (c)

"ונאכל בכל עיר [ירושלים] לכל אדם טהור"

ציורי תנ"ך/  מנחת מאפה תנור ויציקת השמן עליה/ ציירה: אהובה קליין (c)


ציורי תנ"ך/ העני מגיש קורבן מנחה לכהן/ ציירה: אהובה קליין (c)


ציורי תנ"ך/ המקריב קורבן עולה של יונים - מגיש לכוהן/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/  הקרבת קורבנות במקדש/ ציירה: אהובה קליין (c)

חומש ויקרא - הוא הספר השלישי מתוך חמשת חומשי התורה ומכיל עשר פרשיות, רוב הפרשיות עוסקות בנושא: הקורבנות והכוהנים - המשרתים בקודש, לכן הספר נקרא גם בשם נוסף: "תורת כוהנים" , מעניין שבמשך  דורות רבים,  נהגו  מלמדי  התינוקות בישראל ללמד תחילה את חומש ויקרא ועל כך יש הסבר:

לפי מדרש רבה: היה נהוג בדורות רבים- שמלמדי תינוקות פותחים בלימוד  תורה דווקא בחומש ויקרא ולא בחומש  בראשית - כדברי האמוראי  ר' אשי:   "מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כוהנים[ויקרא] ואין מתחילין  בבראשית"? אמר הקב"ה: הואיל והתינוקות טהורים [שלא חטאו עדיין] והקורבנות טהורים יבואו טהורים ויתעסקו בטהורים"

 ישנם 2 סוגי קורבנות:

 על קורבן יחיד נאמר:

"דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה--מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם. אִם-עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן-הַבָּקָר, זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ; אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, יַקְרִיב אֹתוֹ, לִרְצֹנוֹ, לִפְנֵי יְהוָה". [ויקרא א, ב'-ד']

על קורבן ציבור נאמר:

"וְאִם כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל, יִשְׁגּוּ, וְנֶעְלַם דָּבָר, מֵעֵינֵי הַקָּהָל; וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל-מִצְוֺת יְהוָה, אֲשֶׁר לֹא-תֵעָשֶׂינָה--וְאָשֵׁמוּ.  וְנוֹדְעָה, הַחַטָּאת, אֲשֶׁר חָטְאוּ, עָלֶיהָ--וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן-בָּקָר, לְחַטָּאת, וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ, לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד.  וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת-יְדֵיהֶם, עַל-רֹאשׁ הַפָּר--לִפְנֵי יְהוָה; וְשָׁחַט אֶת-הַפָּר, לִפְנֵי יְהוָה.  וְהֵבִיא הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, מִדַּם הַפָּר, אֶל-אֹהֶל, מוֹעֵד" [ויקרא ד, י"ג- י"ז]

השאלות הן:

א] מה הטעם בהקרבת קורבנות?

ב] מהו קורבן אשם של ציבור?

תשובות.

הציווי להביא  קורבנות:

רש"י שואל : מדוע נאמר: "אָדָם כִּי-יַקְרִיב" ? התשובה: מה האדם הראשון לא הקריב מן הגזל ,גם  אתם אל תקריבו מן הגזל.

לפי "אבני אזל": הכתוב מרמז כאן על האדם הראשון - כדי ללמדנו שאם הוא מעוניין שקורבנו יהיה מן השלימות והאמת, עליו להשריש בקרבו הכרה ברורה, שאין בכל העולם מי שיוכל להטיב לו, או להרע לו- פרט לאלוקים. בדומה לאדם הראשון שלא היה  אדם נוסף בעולם שהוא יכול היה לתת בו אמון. אלא בטח רק בה' ,כאשר האדם מגיע להכרה: "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ" [תהלים ע"ג-כ"ה] אז הוא יכול להתמלא בביטחון שקורבנו יירצה לפני ה'.

 לפי  דברי רבי אברהם יהושע [בעל "אוהב ישראל"]

כאשר האדם מוכן להקריב למען ה' קורבן מעצמו ובשרו בנאמנות רבה-הדבר נחשב ל"קורבן לה' " ומחשיבים כאילו הקריב את חלבו ודמו לכבוד אלוקים., אך אדם המקריב מהבהמה ,הבקר והצאן-הוא מסתפק רק לתת תרומת ממון ואינו מוכן למסור את נפשו למען ה'-עליו אומר הכתוב: "תקריבו קורבנכם"-זה קורבן המשתייך למקריב עצמו וערכו נמוך ואין הוא נחשב: "קורבן לה' "

יש דעה האומרת: כי קורבן הוא מלשון קירבה והתקרבות לה'.

לפי דברי ספורנו: כאשר אדם מקריב מתוך הכנעה ולב  נשבר- זה  נחשב לקורבן אמתי, אך אם הקרבן לא מתוך כוונה עמוקה-אין הדבר רצוי אצל ה'.

לפי הרמב"ן: כאשר אדם מקריב קורבן והוא מתבונן בכל התהליך של ההקרבה-כיצד נזרק הדם של הקורבן וכיצד נשרפים האיברים, יחשוב כי בשל חטאיו היה ראוי הוא, בכבודו ובעצמו ,שיעבור תהליך זה, אך למעשה הקב"ה נוהג עם החוטא בחסד בכך שנותן לו אפשרות להקריב בהמה – והיא מכפרת על חטאיו.

הרמב"ם מסתמך על דברי חז"ל ואומר: כי כל העולם עומד בזכות הקורבנות.

בספר מורה נבוכים  פרק ג': הרמב"ם אומר: כי מטרת הקורבנות-לנתק את עם ישראל  מעבודה זרה, לפי שהיו רגילים לראות אצל אומות העולם כיצד עובדים לבעלי חיים: הצאן היה אלילם של המצרים והבקר-אלילם של אנשי הודו, לכן ה' ציווה לשחוט את תועבת הגויים - כדי לעקור את עניין עבודת האלילות מישראל ולקרבם לאבינו שבשמים.

קורבן ציבור:

יתכן מצב שעֲדַת יִשְׂרָאֵל חטאו- והכוונה לראשי העם ולפי חז"ל-  מדובר בבית הדין הגדול - הם טעו באחת מהוראותיהם  ואילו העם לא ידעו שהם טעו ופעלו לפי ההוראה המוטעית - אי לכך עברו על אחת המצוות וחטאו בה. כשייוודע החטא לעדה ,כלומר-  לבית דין הגדול ,הם צריכים לכפר על הדבר ולהביא קורבן הנקרא: פר העלם דבר של ציבור- פר הבא על כל המצוות.

רבינו בחיי מבהיר: חטאו של האדם הראשון וחטאם של עם ישראל- דומים זה לזה, לכן אמרו חכמי האמת כי האדם הראשון הקריב שור,  ומפני זה  שאלו במדרשם: מדוע היו צריכים להביא את קורבן – הפר אל פתח אהל מועד?, דבר שלא נאמר על הקורבנות? ועל כך הם מביאים משל: אחד שאהב את המלך הביא לו דורון נאה ,אמר המלך: תלו את הדורון בפתח הארמון כדי שכולם ידעו איזה שי נאה הביא אוהבי. וממשיך ואומר רבינו בחיי: הדורון הזה הוא התשובה שהרי -מי שהלך אחר ליבו וחטא אין דבר נאה יותר מאשר  שובו בתשובה עם אותו דבר שנטה אחריו, כי בכך שמביא את הדורון הוא מוכיח לכול , על כך שהוא מודה על חטאו ועוזב וחוזר בתשובה מלאה ולכן מביא את הפר לפתח אוהל מועד.

רש"ר מסביר: שגגת ההוראה של בית דין גדול טעונה כפרה בתנאי שגרמה לשגגת מעשה מצד הקהל: "מעשה תלוי  בקהל והוראה תלויה בבית דין" ולא משנה אם חברי בית הדין עצמם עשו כהוראתם אם לא. אך חטא העם תלוי בצוואר בית הדין - רק אם בית הדין הורו על מנת שיעשו מעשה לפי הוראתם.

אין זה מספק שיאמרו: "מותרים אתם לעשות"

לדעת ר' שמעון בן אלעזר שנתקבלה להלכה על ידי הרמב"ם [הלכות שגגות  י"ב, א,] "קהל" הכוונה:  לרוב האומה , או רוב היהודים בארץ ישראל.

המילה: "וְאָשֵׁמוּ"- פירושו- חטא האומה שנגרם כתוצאה מטעות חכמי האומה - מטיל אשמה על האומה כולה. חטאת קהל זו, כשאר כל החטאות באה רק על דבר שחייבים על  זדונו - כרת.

במצב זה, לדעת ר' יהודה אשר התקבלה להלכה- מוטל על הציבור הלאומי- ולא על בית הדין הגדול- להביא את הקורבן המכפר על שגגת בית הדין,  האומה פועלת כגוף אחד מאוחד, ובית הדין הגדול - הוא הנפש המשכלת של הקהל, לכן האומה מביאה את הפר משלה לצורך בית הדין ובאה בתוכחה אל עצמה ואל בית הדין שעליהם לעבוד את ה'  כ "פר"

האומה מופיעה כחטיבה אחת הכוללת את שנים עשר השבטים לכן אין מביאים פר אחד, אלא - כל שבט ושבט- גם אם קיים מיעוט שלא חטא- מביא פר אחד לצורך בית דין הגדול, אפרים ומנשה - מהווים שבט אחד- כלומר- שבט יוסף כפי שהופיעו על אבני חושן המשפט של הכהן הגדול.

הסמיכה על קורבן זה נעשית על ידי שלושה, ולדעת ר' יהודה: גדולי החכמים אשר תפקידם לייצג את כל בית הדין.

לסיכום, לאור האמור לעיל, בזמן  שהמשכן היה קיים, ומאוחר יותר המקדש- הייתה יכולת לכפר על חטאים, בין אם מדובר ביחיד, או ציבור שלם, וזאת על ידי הבאת קורבן מתוך קירבה והכנעה אל בורא עולם על מנת  שיסלח על החטא ברחמיו הרבים.

אך בימינו באין משכן  או  מקדש - מוטל על עם ישראל לקיים את מצוות התורה כדת וכדין, ואם חטאו ,חלילה, עליהם להרבות בשלושה דברים:

"תשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה"

 ובמיוחד בימים קשים אלה- כאשר מתרחשת מגפה עולמית בכל תבל, עלינו להתעורר ולעשות תשובה- למען ירחם עלינו בורא עולם ויגאלנו במהרה בימינו אמן ואמן.

ההפטרה:
 מתוך ישעיהו מ"ג- מ"ד]

הנה כמה קטעים מתוך ההפטרה:

עַם-זוּ יָצַרְתִּי לִי, תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ.  וְלֹא-אֹתִי קָרָאתָ, יַעֲקֹב:  כִּי-יָגַעְתָּ בִּי, יִשְׂרָאֵל.   לֹא-הֵבֵיאתָ לִּי שֵׂה עֹלֹתֶיךָ, וּזְבָחֶיךָ לֹא כִבַּדְתָּנִי; לֹא הֶעֱבַדְתִּיךָ בְּמִנְחָה, וְלֹא הוֹגַעְתִּיךָ בִּלְבוֹנָה.   לֹא-קָנִיתָ לִּי בַכֶּסֶף קָנֶה, וְחֵלֶב זְבָחֶיךָ לֹא הִרְוִיתָנִי; אַךְ, הֶעֱבַדְתַּנִי בְּחַטֹּאותֶיךָ, הוֹגַעְתַּנִי, בַּעֲוֺנֹתֶיךָ.   אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ, לְמַעֲנִי:  וְחַטֹּאתֶיךָ, לֹא אֶזְכֹּר.   הַזְכִּירֵנִי, נִשָּׁפְטָה יָחַד; סַפֵּר אַתָּה, לְמַעַן תִּצְדָּק.  אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן, חָטָא; וּמְלִיצֶיךָ, פָּשְׁעוּ בִי.  וַאֲחַלֵּל, שָׂרֵי קֹדֶשׁ; וְאֶתְּנָה לַחֵרֶם יַעֲקֹב, וְיִשְׂרָאֵל לְגִדּוּפִים.,,,,

וְעַתָּה שְׁמַע, יַעֲקֹב עַבְדִּי; וְיִשְׂרָאֵל, בָּחַרְתִּי בוֹ.   כֹּה-אָמַר יְהוָה עֹשֶׂךָ וְיֹצֶרְךָ מִבֶּטֶן, יַעְזְרֶךָּ:  אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, וִישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בוֹ.  כִּי אֶצָּק-מַיִם עַל-צָמֵא, וְנֹזְלִים עַל-יַבָּשָׁה; אֶצֹּק רוּחִי עַל-זַרְעֶךָ, וּבִרְכָתִי עַל-צֶאֱצָאֶיךָ.   וְצָמְחוּ, בְּבֵין חָצִיר, כַּעֲרָבִים, עַל-יִבְלֵי-מָיִם.   זֶה יֹאמַר לַיהוָה אָנִי, וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם-יַעֲקֹב; וְזֶה, יִכְתֹּב יָדוֹ לַיהוָה, וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל, יְכַנֶּה.  
 כֹּה-אָמַר יְהוָה מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ, יְהוָה צְבָאוֹת:  אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן, וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים.   וּמִי-כָמוֹנִי יִקְרָא, וְיַגִּידֶהָ וְיַעְרְכֶהָ לִי, מִשּׂוּמִי, עַם-עוֹלָם; וְאֹתִיּוֹת וַאֲשֶׁר תָּבֹאנָה, יַגִּידוּ לָמוֹ.   אַל-תִּפְחֲדוּ, וְאַל-תִּרְהוּ--הֲלֹא מֵאָז הִשְׁמַעְתִּיךָ וְהִגַּדְתִּי, וְאַתֶּם עֵדָי; הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי, וְאֵין צוּר בַּל-יָדָעְתִּי. יֹצְרֵי-פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ, וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל-יוֹעִילוּ; וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה, בַּל-יִרְאוּ וּבַל-יֵדְעוּ--לְמַעַן יֵבֹשׁוּ.  ....."

קרבן ציבור/ שיר מאת: אהובה קליין (c)

קרבן ציבור

מאת: אהובה קליין. ©

עם קדוש נבחר

נכנע ליבו נשבר

חש  כאב בנשמתו

עבירה  נפלה בחלקו.

 בהוראה מוטעית כשל

 לא באשמתו פעל

 נפל ברשת שגגה

 בעקבות הוראה שגויה.

שואף ליישר הדורים

 מואס בפירות באושים

מבקש מחילה וכפרה

 מהמלך הגדול והנורא.

 פר בן בקר מוביל                    

 צועד יחד בשביל                  

 לפתח אוהל מועד קרב             

 חפץ מצוקתו  ליישב.

הפר  מעיט צעדים

נבוך  חסר אונים

ה' לבניו מוחל

ונסלח לבני ישראל.

 הערה: השיר בהשראת פרשת ויקרא [חומש ויקרא]

ציורי תנ"ך/ בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחסימך-אמני המשכן/ ציירה: אהובה קליין (c)

Biblical paintings by Ahuva Klein- Bezalel and

Ahliab- the Artists of the Tabernacle

" וּבְצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה, עָשָׂה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה.  כג וְאִתּוֹ, אָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן--חָרָשׁ וְחֹשֵׁב; וְרֹקֵם, בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן, וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וּבַשֵּׁשׁ. "

[שמות  ל"ח, כ"ב- כ"ד]

פרשת ויקהל- פקודי/ אמני המשכן- מדוע נחשבו לחכמי לב?/ מאמר מאת: אהובה קליין (c)

פרשת ויקהל – פקודי - אמני המשכן-מדוע נחשבו לחכמי לב?

מאת: אהובה קליין.

היצירות  שלי לפרשה:

ציורי תנ"ך/ אמני המשכן- בצלאל ואהליאב/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ משה מקהיל את העם/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ בני ישראל מביאים תרומות עבור המשכן וכליו/ ציירה: אהובה קליין (c)[שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ בני ישראל תורמים חומרים עבור המשכן וכליו לחכמי הלב/ ציירה: אהובה קליין (c)

[שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ הנשים טוות  צמר למשכן/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

" וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ; וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה, אֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן, אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וְאֶת-הַשֵּׁשׁ."

[שמות  ל"ה, כ"ה]

ציורי תנ"ך/ הכרובים מעל ארון הברית במשכן/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ המנורה במשכן/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ מזבח הזהב/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]



ציורי תנ"ך/ שלחן  לחם הפנים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ בצלאל יוצר את כלי המשכן/ ציירה: אהובה קליין (c)




ציורי תנ"ך/ משה מלביש את  בני אהרון  /ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]





ציורי תנ"ך/ הכהן וחושן המשפט/ציירה: אהובה קליין(c)

ציורי תנ"ך/ רחיצת הכוהנים טרם הכניסה למשכן/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]


ציורי תנ"ך/  אומני המשכן מכריזים בפני משה- על תרומת היתר למשכן/ ציירה: אהובה קליין(c)

ציורי תנ"ך/ הענן מעל המשכן ומסע בני ישראל/ ציירה: אהובה קליין (c)

אומני המשכן מתוארים כבר בפרשה הקודמת- [פרשת כי  תישא]:  "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  רְאֵה, קָרָאתִי בְשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה. וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה.  לַחְשֹׁב, מַחֲשָׁבֹת; לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף, וּבַנְּחֹשֶׁת.  וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ; לַעֲשׂוֹת, בְּכָל-מְלָאכָה. וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ, אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן, וּבְלֵב כָּל-חֲכַם-לֵב, נָתַתִּי חָכְמָה; וְעָשׂוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ"  [שמות ל"א. א-ז]

בפרשה זו  משה מתאר  לבני ישראל: את חכמתם:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רְאוּ קָרָא יְהוָה בְּשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה. וַיְמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה.  וְלַחְשֹׁב, מַחֲשָׁבֹת--לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף, וּבַנְּחֹשֶׁת.  וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ; לַעֲשׂוֹת, בְּכָל-מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת.  וּלְהוֹרֹת, נָתַן בְּלִבּוֹ:  הוּא, וְאָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן. מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת-לֵב, לַעֲשׂוֹת כָּל-מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב, וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ, וְאֹרֵג; עֹשֵׂי, כָּל-מְלָאכָה, וְחֹשְׁבֵי, מַחֲשָׁבֹת,וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם-לֵב, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה, לָדַעַת לַעֲשֹׂת, אֶת-כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ--לְכֹל אֲשֶׁר-צִוָּה, יְהוָה.  וַיִּקְרָא מֹשֶׁה, אֶל-בְּצַלְאֵל וְאֶל-אָהֳלִיאָב, וְאֶל כָּל-אִישׁ חֲכַם-לֵב, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה בְּלִבּוֹ--כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ, לְקָרְבָה אֶל-הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ".[שמות ל"ה, ל-  ל"ו,-ג]

 השאלות הן:

א] מה היו מעלותיהם  של אומני המשכן?

ב] מדוע התורה מדגישה את חכמת עשיית המשכן - כתלויה בלב? ולא במוח?

תשובות.

מעלותיהם של  אומני  המשכן.

חכמים מספרים: רבי עקיבא - שבתחילה היה עם –הארץ , התחיל מאוחר יותר ללמוד תורה - הביט באבן  שנוקבה על ידי טיפות מים שנטפו עליה ללא הרף  - למד מזה מוסר השכל:- אם טיפות מים רבות שינו את צורת האבן ,למרות היותה כה קשה, הרי המסקנה: שלימוד תורה בהתמדה - יכול לחדור ללב אנוש ,למרות  אפשרות היותו גס ומאובן.

לבצלאל הייתה חכמה גדולה לחדור  ללבבות מאובנים ביותר – לנקבם ולמלאם בתורה וביראת שמים, כפי שנאמר: הוא היה ,חרש ואומן לנקב אבן ולמלאותה בחומר הדרוש- "וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת":

ע"פ הזוהר- את בצלאל העמידו , בצל א-ל, (דהיינו בצלו של א-ל), ומי הוא בצל א-ל, זהו ימין, (כי החסד נקרא א-ל)

ידוע שאהליאב היה שותפו של בצלאל- שמו מעיד עליו כי ישב   תמיד באוהל ה'- כלומר השכינה שרתה עליו. 

רבי שמעון אמר:" בצלאל -השם גרם, ועל חכמתו נקרא כך, וסוד המלה בצלאל - בצל א-ל".

אור החיים אומר רעיון דומה: כי שמו של בצלאל מעיד על אישיותו: "בצלאל"- שעשה צל לה', "אורי" – שעשה מקום- לאשר אור לו.

"בן חור"-שעשה את עם ישראל בני חורין מעוון העגל.

אהליאב-פירוש השם: האב הוא אוהלי- כלומר ה' הוא - אוהלי והכוונה שהוא שוכן באוהל ה'.

ר' חיים מוולוז'ין סבור: בשלושה דברים אלו: חכמה, תבונה ודעת נבראו כל העולמות ,כפי שנאמר: "יְהוָה בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ.." [משלי ג ,י"ט] זה הטעם שזכה  בצלאל כי המשכן וכליו וכן המקדש נעשו בתבנית ובצלם כל העולמות העליונים ,אמרו חז"ל:[מסכת ברכות נ"ה ,א] "יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ" היות ובניית המשכן הייתה מעין בריאת העולם.

על פי רש"י: בצלאל  נתן נפשו [ליבו] על המלאכה  במשכן יותר משאר החכמים, לכן ה' לא קיפח את שכרו והוא מפרסמו בכל פעם.

בצלאל לא התעלה בכוחות עצמו, אלא באמצעות-"רוח אלוקים" שה' מילא אותו במטרה לקיים את שליחותו בבניית כלי המשכן.

ה' מילא אותו בחכמה ,תבונה ודעת -שהוא כוח הדיבור והוראה לאחרים "ולהורות נתן בליבו"- להורות הורה לישראל.

על פי חז"ל: בצלאל היה בסך הכול בגיל שלוש עשרה ובוודאי לא יכול היה בכוחות עצמו להשיג את כישרונו המיוחד, אלא זו הייתה מתנת שמים שאיתה נולד, בנוסף ליכולתו ליצור את הכלים למשכן בכל מיני חומרים -היה לו משהו  נוסף: היכולת להורות- ללמד גם לאחרים את הידע שהיה בחלקו.

הרמב"ן אומר: כי הקב"ה מעיר את תשומת ליבו של משה לכישרונו המיוחד של בצלאל כדבר של פלא. שנועד משעת יצירה למטרת הקמת המשכן. בדומה למה שנאמר לירמיהו הנביא: "בטרם אצרך בבטן ידעתיך, ובטרם תצא מרחם הקדשתיך"

ספורנו  מסביר :דבר דומה: הקב"ה מעורר את משה שישים לב כי לפניו אומן לא פשוט כלל-הוא אומן המקבל השראה מכוח עליון.

הגאון מדווינסק  ב: "צופנת- פענח" מפרש את המשפט: "ואמלא אותו רוח אלוקים"- זו הסמכה מאלוקים לעשות עבודה שאין מישהו אחר מסוגל לעשות כן והכישרונות נועדו אך ורק לעבודה זו.

לאחר סיום מלאכת המשכן וכליו שכח בצלאל את חוכמתו. וזאת בניגוד לאהליאב שהיה אומן והעביר את אומנתו גם לבניו-דור ההמשך.

לדברי חז"ל [בעירובין דף ט"ז] :בצלאל היה אומן שקיבל השראה למטרה נעלה- מלאכת כלי המשכן   וכשהושגה התכלית ההשראה בטלה.

אברבנאל : מדגיש כי בצלאל נבחר על ידי ה' - למלא את שליחותו וכדי שלא יחשבו שהוא נבחר על סמך רצונו של משה -לבחור אומנים מתוך משפחתו.

לכן ה' קרא לבצלאל בשם זה- על שם אביו וזקנו. והוא היה בעל סגולות מיוחדות נבחר מה' לתפקיד כה מרומם.

אבן עזרא אומר: בשם :"הגאון" כי הבחירה הייתה על פי רקע שבטי, בצלאל היה משבט יהודה אהליאב משבט דן , שבטים אלה מתוארים בפי יעקב ומשה כאריות. ובגלל שהמשכן על פי חז"ל כדמות אריה- לכן הם נבחרו להקים את המשכן.

"הבאר מים חיים" מפרש: כוח -חוכמה זו שניתנה לבצלאל -משמים הייתה מיועדת אך ורק לעבודת הקודש. ולא לעבודת חולין.

התורה מפרטת את סגולותיו של בצלאל:

א] רוח אלוקים. ב]  חכמה. ג] תבונה. ד] דעה. ה] ידע כל מלאכה. ו] לחשוב מחשבות לעשות זהב, בכסף ובנחושת. ז] ובחרושת אבן למלאות, ובחרושת עץ. ח] לעשות בכל מלאכת מחשבת. ט]  הכוח להורות לאחרים מהידע והכישורים שלו.

הרש"ר [ הרב שמשון רפאל הירש] מסביר: אומנים אלה עסקו במלאכת מחשבת-"מלאכה שכרוכה בה מחשבה" זהו הביטוי המיוחד המורה על מהותו העיקרית של מכלול מלאכת האומן שהושקעה בהקמת המשכן, מכאן קובעים גם מושג המלאכה האסורה בשבת אשר אמת המידה שלה- מלאכת המשכן. זוהי מלאכה אנושית אשר יש ביכולתה להוציא מהכוח אל הפועל את המחשבה.

חכמת הלב.

 הרב חיים לייב הלוי שמואלביץ [ראש ישיבת מיר ] מביא בספרו: "שיחות מוסר- שערי חיים "- הסבר יפה על מושג זה - על סמך הפסוק:

"ובלב כל חכם לב נתתי חכמה" [שם ל"א, ו] מכאן ניתן ללמוד שאדם החפץ במידה של חכמת הלב  צריך להקדיש לכך את כוחותיו , ובלב מעין זה הקב"ה מעניק  חכמה.

בתנ"ך  אנו מוצאים את שלמה המלך שעליו נאמר: "וה', נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לוֹ" [מלכים-א ,ה, כ"ו]

מדוגמא זו ניתן ללמוד: מהי הדרך להשגת החכמה- על ידי שנתבונן מה היה הגורם לכך ששלמה המלך זכה בחכמה.

וכך נאמר: "בְּגִבְעוֹן, נִרְאָה  ה' אֶל-שְׁלֹמֹה--בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה; וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, שְׁאַל מָה אֶתֶּן-לָךְ"? [מלכים-א, ה'-י"ב]

ותשובת שלמה הייתה: "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ, לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ, לְהָבִין, בֵּין-טוֹב לְרָע:  כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט, אֶת-עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה.  וַיִּיטַב הַדָּבָר, בְּעֵינֵי  ה' "

ועל כך הקב"ה ענה לו: "...ַיעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא-שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא-שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר, וְלֹא שָׁאַלְתָּ, נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ; וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין, לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט.  הִנֵּה עָשִׂיתִי, כִּדְבָרֶיךָ; הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ, לֵב חָכָם וְנָבוֹן, אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא-הָיָה לְפָנֶיךָ, וְאַחֲרֶיךָ לֹא-יָקוּם כָּמוֹךָ...."

מכאן ניתן להסיק: כי שלמה המלך השיג את החכמה בלב רק מתוך רצונו העז  בהשגת החכמה., הוא עד כדי כך השתוקק לחכמה שלא ביקש  בקשות נוספות. הוא היה מוכן לוותר על עושר ואריכות ימים למרות שאושר החיים הוא עקרון חשוב מכל, שלמה היה מודע לכך שחיים ללא חכמה- הם חסרי ערך ועל כך כתב הרמב"ם:[רוצח פ"ז, ה"א] "וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין"

מהטעם הזה, שלמה  השתוקק להשיג את החכמה ,כי עצם תשוקת החכמה היא אשר מזכה את  בעליה בחכמה. מכאן אנו לומדים: כי חכם לב הוא אדם השואף בכל מאודו לקבל חכמה וזוהי "חכמת הלב" כמו שכתוב: ובלב כל חכם לב נתתי חכמה.

גם  יהושע בן נון זכה לחכמה  הוא מילא את מקומו של משה והוא הגיע למעלה זו- היות והוא ביקש חכמה כמו שכתוב:" וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן--אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ"; [במדבר כ"ז, י"ח]

הספורנו מסביר: "מוכן לקבל אור פני מלך חיים, כעניין שכתוב:" ובלב כל חכם לב נתתי חכמה"

כלומר: שאיפתו של יהושע הייתה: להתעלות מבחינה רוחנית ולקבל אור פני מלך חיים, ובשל תשוקתו זו- זכה בחכמה-חכמת הלב.

הרב שמואלביץ מוסיף ואומר: שאדם השואף להשיג את החכמה, חייב לעשות כל המאמצים כדי להשיג מעלות נצחיות אלה ויחד עם ההשתדלות זו - יש גם להרבות בתפילה למען השגת מעלה זו. התפילה היא מעין "בית קיבול" שעל האדם להכין למען השגת החכמה וכך ה' ימלאהו בחכמה עד בלי די.

הגאון מוילנא סבור: כי  שורש מלת  חכמה  מלשון -חך, מקום מיצוי ומצוץ הטעם הכמוס בדבר, הוא נובע מהשכל ומתבטא בהרגשת החך יותר ויותר כפי שכתוב בשיר השירים [ה, ט"ז]:"חיכו ממתקים" ממתקים יותר ויותר עד שיגיע ל:"וכולו מחמדים" וזה מתבאר בדברי הגר"א על סמך דברי איוב: "והחכמה מאין תמצא"- [איוב  כ"ח, י"א]המיצוי מאין הכמוס.

הרב אליהו שלזינגר  בספרו "אלה הדברים" מסביר את ההבדל בין חכמת הלב ולבין חכמת המוח:  חכמת המוח - מתרכזת בידע כללי  בכל השטחים והמקצועות ואנשים אלה יכולים להפך לפילוסופים ומתמטיקאים, או פיזיקאים-  אך מנגד הם יכולים להיות בעלי מידות רעות, ראינו את השואה האיומה שהתרחשה בממלכה הגרמנית בעלת "תרבות" מפותחת ומצד שני ללא מוסר, ללא  רגש כלפי  העם היהודי.

 זוהי חכמה ללא תיקון המידות והמוסר!

לא כן היא: חכמת הלב- זוהי חכמה המשלבת את החכמה עם הרגש, חכמה שבנוסף לרכישת ידע כללי -היא מצטרפת לתיקון המידות והמוסר ויראת שמים, יראת חטא- כמו שהכתוב מציין: "וַיְמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה".

כאשר החכמה התבונה והדעת משולבים עם רוח אלוקים- אז זוהי חכמה מושלמת הכוללת גם תבונה וגם ידע.

לפי מה שנאמר במסכת ברכות י"ז, א]

תכלית החכמה: תשובה ומעשים טובים. שלא יהא אדם קורא ושונה  ובועט באביו ובאמו וגם במי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמניין – לפי שנאמר:

"רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְהוָה שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם תְּהִלָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד". [תהלים קי"א, י]

הגר"ח מוואלוזין הבהיר: חכמת הלב של אומני המשכן לא הצטמצמה רק בכך שידעו מהי כמות הזהב לבניית הארון ומה הכמות למנורה ולשולחן ,אלא היה ביכולתם להבחין בין כל הכספים ומטילי הזהב שנתרמו  על ידי כל שישים ריבוא האנשים- איזה מהם מתאים לארון, ואיזה מהם מתאים לשולחן ומה היה המודד לכך?- התשובה: נדבת ליבו של הנותן, הזהב שהושקעה בו  הנדיבות הגדולה ביותר מאת התורם -זכה שממנו יעשה ארון ברית ה' המשכן לשכינה בישראל.

וכאשר הבחינו חכמי הלב שהתרומה ניתנה בפחות נדיבות –יצרו ממנו –מנורה ,או שולחן, והיו קרשים שנבחרו דווקא לקודש הקודשים, קרש שנעשה בו שימוש בהיכל ויש קרש שנעשה בו שימוש לגדר המשכן- וכך לגבי יתר החומרים שנתרמו למען המשכן,

הכול היה מיועד  לחלקי המשכן וכליו - על פי ראיית חכמי הלב ברוח הקודש.

לכן נקראו: "חכמי הלב"- לפי שבאמצעות חכמתם ידעו לזהות את הלב- חום הלב שהושקע בנתינה. וכמו שיש להבדיל, רופא שהוא מומחה לענייני לב, באופן זה הם גילו את מומחיותם לאמוד את גודל רצון הלב של כל תורם.

נאמר: "אין הקב"ה נותן חכמה, אלא למי שיש בו חכמה, שנאמר: ובלב כל חכם לב נתתי חכמה, יהיב חכמתא לחכימין" [מסכת ברכות נ"ה, א]

והחכמה הראשונה היא: יראת אלוקים: ראשית חכמה יראת ה'.." לכן היראה הנחשבת לראשית החכמה- כאוצר במשמר בו את חכמת התורה ואת זה האדם יכול להשיג מכוח עצמו, כדברי חז"ל: "הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים" בגמרא נאמר: "אין הקב"ה נותן חוכמה, אלא למי שיש בו חכמה- כלומר- יראה, כי תפקידה של היראה לשמר את  החכמה שמעניק הקב"ה - כמאמר הכתוב: כי את כל חכם לב, הוא הירא שמים, מילא הקב"ה בחוכמה. [רבי חיים וולז'ין ["נפש חיים"]

לסיכום: בצלאל בן אורי ואהליאב- היו  אמני המשכן בעלי לב רחב שבנוסף לכל הכישרונות והידע הטמון בתוכם - היו בעלי יראת שמים ומידות טובות ,חכמה ותבונה ולכן  כונו  בשם "חכמי הלב" כינוי המבטא את אישיותם העילאית והמיוחדת.

השבת הזאת: היא שבת "החודש" 

וקוראים בה מתוך  חומש שמות: י"ב-א- כ]

 הנה קטע קצר:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר.  ב הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים:  רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.  ג דַּבְּרוּ, אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, בֶּעָשֹׂר, לַחֹדֶשׁ הַזֶּה:  וְיִקְחוּ לָהֶם, אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת--שֶׂה לַבָּיִת.  ד וְאִם-יִמְעַט הַבַּיִת, מִהְיוֹת מִשֶּׂה--וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל-בֵּיתוֹ, בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת:  אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ, תָּכֹסּוּ עַל-הַשֶּׂה.  ה שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן-שָׁנָה, יִהְיֶה לָכֶם; מִן-הַכְּבָשִׂים וּמִן-הָעִזִּים, תִּקָּחוּ.  ו וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת, עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה; וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ, כֹּל קְהַל עֲדַת-יִשְׂרָאֵל--בֵּין הָעַרְבָּיִם.  ז וְלָקְחוּ, מִן-הַדָּם, וְנָתְנוּ עַל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, וְעַל-הַמַּשְׁקוֹף--עַל, הַבָּתִּים, אֲשֶׁר-יֹאכְלוּ אֹתוֹ, בָּהֶם.  ח וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר, בַּלַּיְלָה הַזֶּה:  צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת, עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ.  ט אַל-תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא, וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם:  כִּי אִם-צְלִי-אֵשׁ, רֹאשׁוֹ עַל-כְּרָעָיו וְעַל-קִרְבּוֹ.  י וְלֹא-תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ, עַד-בֹּקֶר; וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר, בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ.  יא וְכָכָה, תֹּאכְלוּ אֹתוֹ--מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם; וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, פֶּסַח הוּא לַיהוָה. .."

ציורי תנ"ך/ קורבן הפסח/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ ליל שימורים במצרים/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד] 

 ההפטרה:
 [יחזקאל מ"ה]
"כֹּה-אָמַר, אֲדֹנָי יְהוִה, בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, תִּקַּח פַּר-בֶּן-בָּקָר תָּמִים; וְחִטֵּאתָ, אֶת-הַמִּקְדָּשׁ....."