פרשת ויקרא- מהו הקשר בין השלום לקורבנות?/ מאמר מאת: אהובה קליין .

פרשת ויקרא- מהו הקשר בין השלום לקורבנות?

 מאמר מאת: אהובה קליין

ציורים שלי לפרשה:

ציורי תנ"ך/ ה' קורא למשה מבין הכרובים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ קורבן עולה ויורד/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורח  תנ"ך/ סעודת מחלקי קורבן השלמים המותרים למקריב[לבעלים] ציירה: אהובה קליין (c)

"ונאכל בכל עיר [ירושלים] לכל אדם טהור"

ציורי תנ"ך/ קורבן עולה/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

\

ציורי תנ"ך/ הכוהנים עורכים את העצים על המזבח/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ המקריב קורבן עולה של יונים - מגיש לכוהן/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

הפרשה פותחת בפסוקים הבאים: "וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.  דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה--מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם.  אִם-עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן-הַבָּקָר, זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ; אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, יַקְרִיב אֹתוֹ, לִרְצֹנוֹ, לִפְנֵי יְהוָה"  [ויקרא א ,א-ד]

מדובר , בקורבן עולת נדבה - העשיר מקריב בקר, הבינוני יקריב צאן ואילו העני יקריב מן העוף כפי שהכתוב מתאר: "וְאִם מִן-הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ, לַיהוָה:  וְהִקְרִיב מִן-הַתֹּרִים, אוֹ מִן-בְּנֵי הַיּוֹנָה--אֶת-קָרְבָּנוֹ". [שם ,א, י"ד]

 השאלות הן:

א] מדוע מקריבים בהמה ולא חיה?

ב] מדוע התורה פותחת דווקא בקורבן עולה?

ג] אילו תורים, או אילו יונים יש להקריב לה' ?

קורבן מן הבהמה.

רבינו בחיי מסביר באמצעות שני פירושים:

א] ה' בחר  דווקא בבהמות ולא בחיות לקורבן - היות והבהמות בדרך כלל נרדפות על ידי החיות ופסל את החיות מפני שהן רודפות ומהעניין הזה ,דרשו רז"ל: "הווי מן העלובין ולא מן העולבים מן  הנרדפים ולא מן הרודפין"

ובמיוחד התורים ובני יונה הם הכי נרדפים ולכן הכשיר אותם הכתוב למזבח. ומכאן המסקנה : כי ה' הכשיר את הבהמות והעופות משום שהם  נרדפים.

רז"ל מבססים את דבריהם  על הפסוק: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" מכאן  שהכתוב מדמה את אוהביו [הנעלבים] לשמש - לפי שהשמש הייתה עלובה  כשקטרגה הלבנה ואמרה: אי אפשר ששני מלכים ימשלו תחת כתר אחד.

וכשם שה' דימה את עלבונם לעלבון השמש - כך את זכות אורם –לזכות אור  השמש.

ב] הטעם השני: שהכתוב הכשיר את הבהמות להקרבה על המזבח - כדי ללמד על מידת התמימות ,מידה שראויה לבני אדם שיתנהגו בה, היות והבהמות מסמלות  תמימות, משכנם של הבהמות במקום מיושב ובהם בחר גם יעקב אבינו, וההוכחה לכך היא: שרבקה - אמו אמרה לו: "לך נא אל הצאן", ויעקב היה בוחר תמיד בדרך השלום ועל כן נקרא: "איש תם" שתרגומו: איש שלום. גם התורה שניתנה לזרעו כולה - שלום כמו שכתוב: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" [ משלי ג]

וישראל מכונים בשם: "שולמית" כמו שכתוב בספר שיר השירים: "שובי,שובי השולמית" , עם ישראל מסמל את השלום -שדר בתוכו, לכן ה' בחר  בסוג זה של קורבנות- היות והם מסמלים את השלום בעולם. ואילו את החיות שהם מסמלים רשע – אלוקים פסל להקרבה על המזבח.

עשיו הרשע היה איש שעיר ,חי במדבר והיה מרוחק ממזרח השמש  בגבורתו כמו שנאמר :"..יודע ציד, איש שדה" הוא בחר דווקא בחיות - שמשכנם במדבר אזור שיממון וחורבן. מצב זה מנוגד  למידת השלום. מטעם זה התורה מצווה לבנות את המזבח מאבנים וללא אבני גזית – כי חרבך הנפת עליה .

החרב – הוא ירושה לעשיו כפי שהדבר מתבטא בפסוק: "וְאִם-מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה-לִּי, לֹא-תִבְנֶה אֶתְהֶן  גָּזִית:  כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ, וַתְּחַלְלֶהָ".[שמות כ, כ"א]  מכיוון שתכלית המזבח: להאריך ימים ואילו החרב מקצר את הימים , דרשו רז"ל: שאין זה מן הדין שיונף המקצר על המאריך.

הרמב"ן  טוען : שאין מקריבים חיות -כי זה לאו הבא מכלל עשה כשמקריב חיה כמו  שנאמר בזבחים פרק שלישי [ל"ד]: "המעלה אברי חיה רבי יוחנן אומר: עובר בעשה"

הרב שמשון רפאל הירש מדגיש שהקרבת חיה פסולה - אפילו בדיעבד והוא מבסס את דבריו על הפסוק: "בקר וצאן אמרתי לך ולא חיה" [זבחים ל"ד] מכאן שרק אותן הבהמות אשר יכולות על פי טבען לשתף פעולה עם האדם כשרות לייצג את  אישיותו בקרבן שהוא מקריב.

 קורבן עולה.

רבינו בחיי מסביר: מדוע התורה מקדימה את קורבן עולה לשאר הקורבנות?

על דרך הפשט: המחשבה היא ראשית הכול ואם חשב על  החטא תחילה -מכאן שיבצע את החטא גם בפועל-דהיינו שיעבור ממחשבה שלילית למעשה שלילי שהוא החטא. מטעם זה הכתוב הקדים את קורבן העולה.

ומדוע הכתוב מזכיר תחילה פר ואחר כך צאן ובסוף את העוף?

 ותשובתו: כי פר מוקרב על ידי העשיר- היות  ואדם זה- בעל לב גס , גאוותן ובוטח בעושרו בלבד, לכן חויב להביא פר.

אדם במעמד בינוני שאין ליבו גס ואין  הוא נוהג לחטוא תמיד-מביא קורבן מן הצאן.

אדם עני שליבו נכנע והוא שפל, לעומת שאר בני אדם מביא קורבן מן העוף - לפי שהשווי הכספי של הקרבן אינו כרוך בממון רב.

משום כך, קורבנו של כל אחד ואחד על פי גודל חטאו.

ועל דרך הקבלה: התורה הקדימה את העולה - כנגד הבינה, ולכן סידור הפרשיות כגופי הקורבנות:

ראשית, קורבן עולה.

בשלב הבא- קורבן שלמים ואחר כך- פר כהן משיח שהוא חטאת וזה כמו סדר שלושת השמות שמצויים בשלוש עשרה מידות.

העולה- היא למעלה מן המידות.

קורבן השלמים למכריע ביניהם כדי להשלימם.

פר כהן משיח –הוא החטאת לכנסת ישראל כפי שהכתוב מציין: " וחטאתם לפני ה' " [ויקרא ט"ז] חטאת לכנסת ישראל.

הרב שמשון רפאל הירש מסביר: את מהות השם: "עולה" שנגזר מן הצורך והרצון  לעלות ולהתקדם, אדם שמביא קורבן "עולה" מבין שעליו לעלות  קדימה לעבר הטוב האלוקי. ויש לו הכוח לבצע זאת.

אדם זה מגיע לידי הבנה: שהוא נכשל במילוי חובתו ומטרת קורבן העולה להזהירו מכישלונות עתידיים. ועל כן קורבן עולה- מסמל את העלייה וההתקדמות בדרך  הרוחנית.

 תורים ובני יונה.

רבינו בחיי מסביר בשני אופנים:

על דרך הפשט: התורה בחרה דווקא את הגדולים בתורים מהטעם של הדבקות והמסירות שיש בהם, כי ידועה שהנקבה שבהם המאבדת את בן זוגה, לא תדבק בבן זוג אחר לעולם. וכך הם עם ישראל תמיד דבקים בה' ואינם נוטשים את דבקותם בו - לטובת  אלוהים אחרים.

לכן התורים כשהם קטנים - פסולים להקרבה קודם בשלותם  לזווג.

לעומת זאת אצל היונים - התורה פסלה את הגדולים שבהם מפני שהם קנאים לכל אחד ובסופו של דבר באים לידי פירוד לכן בקבוצה זו –נבחרו דווקא הקטנים טרם יגיעו לידי בשלות לזווג.

את התרנגולים התורה כלל לא הכשירה, לפי שהם נחשבים לבעלי זימה.

על דרך הקבלה: התורים יסודם מים ולכן התורה הכשירה דווקא את הגדולים- וזאת כדי לרמוז שהחסד דרוש  בכמות גדולה בעולם בכל דבר.

לעומתם , היונים –יסודם אש, כמו שכתוב: "ואברותיה בירקרק חרוץ, כי זהב ירוק גון האש" [תהלים ס"ח] לכן נפסלו היונים הגדולים והוכשרו הקטנים.

לסיכום לאור האמור לעיל ניתן להסיק : כי התורה מתחשבת במעמדו של המקריב ועל כן, העשיר מקריב מן הבהמה, המעמד הבינוני -מקריב צאן ואילו העני - יקריב עוף.

מעניינת גם ההבחנה שהתורה עושה בין תורים ליונים.

על פי הכשרת סוגי הקורבנות: בהמות ולא חיות, בעופות- תורים גדולים וביונים דווקא -הוכשרו הקטנים- המשותף לכל הקורבנות שהוכשרו להקרבה - הוא סמל השלום והנאמנות,  המסמל את עם ישראל- עם השלום.

בימינו לא ניתן לקיים את הקרבת הקורבנות מכל סוג שהוא ועל כן התפילה ממלאת את מקומה.

 מי ייתן שלא נחטא עוד ונזכה בקרוב לבניין המקדש ועבודת הכוהנים.

קורבן עולה/ שיר מאת: אהובה קליין (c)

 קורבן עולה /  שיר מאת: אהובה קליין ©

הוא חטא במחשבות

קשות , נטולי רגשות

דחפוהו היישר למעמקים

 כשל  במלכודת חטאים.

חש חרטה במעשים

משתוקק ליישר הדורים

איש עני ודל

בידו יונים בסל.    

 אותם לכהן יגיש

יראה ופחד ירגיש

 פותח דף חדש

 מתעלה בליבו כמקדש.

הערה: השיר בהשראת פרשת ויקרא [חומש ויקרא]

ציורי תנ"ך/ נשים חכמות הלב מביאות את תוצרתן למשה/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ נשות חכמות הלב מביאות את החוטים למשה/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]

"וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ; וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה, אֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן, אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וְאֶת-הַשֵּׁשׁ".

[שמות ל"ה, ג]

Biblical paintings by Ahuva Klein

The women who have wisdom in their hearts are

 bringing their works of art  to Moses

ציורי תנ"ך/ משה בדרך לאוהל מועד/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ משה בדרך לאוהל מועד/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על  בד]

Biblical paintings by Ahuva Klein
Moses is going to the Mishkan.

 "וְהָיָה, כָּל-מְבַקֵּשׁ יְהוָה, יֵצֵא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.  וְהָיָה, כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל-הָאֹהֶל, יָקוּמוּ כָּל-הָעָם, וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ; וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה, עַד-בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה".
[שמות ל"ג, ח]

הטכניקה: שמן על בד.

פרשת ויקהל- פקודי,חכמת הלב מהי?/ מאמר מאת: אהובה קליין (c)

פרשת :ויקהל פקודי- חכמת הלב- מהי ?

 מאמר מאת: אהובה קליין.

 ציורים שלי לפרשה:

ציורי תנ"ך/ משה מקהיל את העם/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך בעבודתם/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ בני ישראל מביאים תרומות עבור המשכן וכליו/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ הנשים טוות  צמר למשכן/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ המנורה במשכן/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד

ציורי תנ"ך/ בני ישראל תורמים חומרים עבור המשכן וכליו לחכמי הלב/ ציירה: אהובה קליין (c)

[שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ הכהן וחושן המשפט/ציירה: אהובה קליין(c)

ציורי תנ"ך/ משה מלביש את  בני אהרון  /ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ מזבח הזהב/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ שלחן  לחם הפנים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ רחיצת הכוהנים טרם הכניסה למשכן/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ הכרובים מעל ארון הברית במשכן/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ נשות חכמות הלב מביאות את החוטים למשה/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]

בפרשה התורה מתארת: כיצד משה מקהיל את כל העם - כדי להשמיע להם : כי כל איש אשר ידבנו ליבו יתרום למשכן, זהב, כסף, נחושת, תכלת ,ארגמן ושאר חומרים..

משה ראה  בתרומת העם חשיבות גדולה- לפי שהמשכן היה מרכז רוחני ראשון בישראל והוא היה מותנה בשיתוף מלא של כל חלקי הציבור- למען  ייקחו חלק בהקמתו.

ואכן הייתה הענות מלאה כפי שהכתוב מציין: "והמלאכה הייתה דיים לכל המלאכה לעשות אותה והותר" [שמות ל"ו, ז]

בפרשה , ישנו  דגש רב על אומנות המשכן ובאומנות זו לוקחים חלק: האומנים: בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחסימך  וגם הנשים חכמות הלב אשר טוו מצמר -העיזים- חוטים.

וכך התורה מתארת: "וְכָל- אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ; וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה, אֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן, אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וְאֶת-הַשֵּׁשׁ.  וְכָל-הַנָּשִׁים--אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה, בְּחָכְמָה:  טָווּ, אֶת-הָעִזִּים" [שמות ל"ה, כ"ה-כ"ו]

חכמת הלב מאפיינת גם את בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך.

כפי  שהכתוב מציין: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רְאוּ קָרָא יְהוָה בְּשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה.  לא וַיְמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה.  וְלַחְשֹׁב, מַחֲשָׁבֹת--לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף, וּבַנְּחֹשֶׁת.  וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ; לַעֲשׂוֹת, בְּכָל-מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת.  וּלְהוֹרֹת, נָתַן בְּלִבּוֹ:  הוּא, וְאָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן.  מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת-לֵב, לַעֲשׂוֹת כָּל-מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב, וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ, וְאֹרֵג; עֹשֵׂי, כָּל-מְלָאכָה, וְחֹשְׁבֵי, מַחֲשָׁבֹת." [ שמות ל"ה]

השאלות הן:

א] מה הייתה מומחיותן של  נשות חכמות הלב?

ב] מה המשמעות של חכמת לב?

תשובות :

מומחיותן של חכמות הלב:

רש"י מסביר:  הנשים היו טוות את  החוטים על גבי העיזים- בעוד שהשיער היה מחובר לגוף העז  וזו הייתה חכמה מיוחדת .

רבינו בחיי מסיק מסקנה מעניינת:" מכאן שאין ראוי להיות חכמת האישה, אלא במטווה  ובזריזות צרכי ביתה וכבוד בעלה, ולכך מנעו רז"ל ללמד תורה לבנות שנאמר: "ושננתם  לבניך ולא לבנותך ואמרו כל המלמד את בתו תורה , כאילו מלמדה תפלות"

"תפארת יהונתן"- מפרש: כי בעלי חיים וכל המחובר לבעלי חיים אינם מקבלים טומאה, לכן נשים אלה הצטיינו בחכמה על כך שהיו טוות את הצמר מעל- גבי העיזים וזאת כדי למנוע טומאה מהצמר תוך כדי  מלאכת הטוויה.

ספורנו מבהיר: כי מטרת הנשים  בטוויית הצמר  בעודו מחובר לגוף העז -כדי שבטוויה  יהיה זוהר נוסף, כי כאשר גוזזים את הצמר ואז עוסקים במלאכת הטוויה - האיכות יורדת.

הרב שמשון רפאל הירש אומר: לנשים הטוות את הצמר היה יתרון על  אנשים שהביאו חומרים בלתי מעובדים, או חומרים מעובדים על ידי  אחרים, הנשים נטלו על עצמן בהתלהבות לטוות את הצמר בכבודן ובעצמן.  והייתה להן שמחה לתרום את מלאכתן למען הקמת המשכן.

בעוד ששאר הנשים הכישרוניות היו מזדרזות להכין את האריגים הנחוצים בשביל יריעות המפוארות של המשכן, הרי הנשים החכמות יותר, דווקא בחרו במלאכת הטווייה שהיה מיועד ליריעות, שאומנם היו פחות יפות אבל נועדו להחזיק יחד את כל המשכן -היות והם היוו את עיקר האוהל ובבניית האוהל מתרכזת עיקר מהות האישה, על ידי מלאכת מחשבת זו הוכיחו  את אצילות נפשן ואת הרגשתן   ואת  הנשיות שלהן האמיתית ואת חכמתן המיוחדת.

במסכת שבת [צ"ט] מתוארת שיטתן המקצועית של נשות חכמות הלב באופן טווית  יריעות העיזים:

"שטוף בעיזים וטווי מן העיזים"

חכמת לב.

גם הנשים הטוות את יריעות העיזים עבור המשכן וגם האומנים בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך קרואים בתואר: חכמי לב.

הרב חיים לייב הלוי שמואלביץ [ראש ישיבת מיר ] מביא בספרו: "שיחות מוסר- שערי חיים "- הסבר יפה על מושג זה - על סמך הפסוק:

"ובלב כל חכם לב נתתי חכמה" [שם ל"א, ו] מכאן ניתן ללמוד שאדם החפץ במידה של חכמת הלב ,הוא צריך להקדיש לכך את כוחותיו , ובלב מעין זה הקב"ה מעניק  חכמה.

בתנ"ך  אנו מוצאים את שלמה המלך שעליו נאמר: "וה', נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לוֹ" [מלכים-א ,ה, כ"ו]

מהדוגמא הזו ניתן ללמוד: מהי הדרך להשגת החכמה- על ידי שנתבונן מה היה הגורם לכך ששלמה המלך זכה בחכמה.

וכך נאמר: "בְּגִבְעוֹן, נִרְאָה  ה' אֶל-שְׁלֹמֹה--בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה; וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, שְׁאַל מָה אֶתֶּן-לָךְ"? [מלכים-א, ה'-י"ב]

ותשובת שלמה הייתה: "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ, לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ, לְהָבִין, בֵּין-טוֹב לְרָע:  כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט, אֶת-עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה.  וַיִּיטַב הַדָּבָר, בְּעֵינֵי  ה' "

ועל כך הקב"ה ענה לו: "...ַיעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא-שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא-שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר, וְלֹא שָׁאַלְתָּ, נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ; וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין, לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט.  הִנֵּה עָשִׂיתִי, כִּדְבָרֶיךָ; הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ, לֵב חָכָם וְנָבוֹן, אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא-הָיָה לְפָנֶיךָ, וְאַחֲרֶיךָ לֹא-יָקוּם כָּמוֹךָ...."

מכאן ניתן להסיק: כי שלמה המלך השיג את החכמה בלב רק מתוך רצונו העז  בהשגת החכמה., הוא עד כדי כך השתוקק לחכמה שלא ביקש  בקשות נוספות. הוא היה מוכן לוותר על עושר ואריכות ימים ולמרות שאושר החיים הוא עקרון חשוב מכל, שלמה היה מודע לכך שחיים ללא חכמה- הם חסרי ערך ועל כך כתב הרמב"ם:[רוצח פ"ז, ה"א] "וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין"

מהטעם הזה שלמה  השתוקק להשיג את החכמה ,כי עצם תשוקת החכמה היא אשר מזכה את  בעליה בחכמה. מכאן אנו לומדים: כי חכם לב הוא אדם השואף בכל מאודו לקבל חכמה וזוהי "חכמת הלב" כמו שכתוב: ובלב כל חכם לב נתתי חכמה.

גם  יהושע בן נון זכה לחכמה  הוא מילא את מקומו של משה והוא הגיע למעלה זו- היות והוא ביקש חכמה כמו שכתוב:" וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן--אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ"; [במדבר כ"ז, י"ח]

וספורנו מסביר: "מוכן לקבל אור פני מלך חיים, כעניין שכתוב:" ובלב כל חכם לב נתתי חכמה"

כלומר: שאיפתו של יהושע הייתה: להתעלות מבחינה רוחנית ולקבל אור פני מלך חיים, ובשל תשוקתו זו- זכה בחכמה-חכמת הלב.

הרב שמואלביץ מוסיף ואומר: שאדם השואף להשיג את החכמה, חייב לעשות כל המאמצים כדי להשיג מעלות נצחיות אלה ויחד עם ההשתדלות זו - יש גם להרבות בתפילה למען השגת מעלה זו.

התפילה היא מעין "בית קיבול" שעל האדם להכין למען השגת החכמה וכך ה' ימלאהו בחכמה עד בלי די.

 לסיכום, לאור האמור לעיל: ניתן להבין ,מדוע הנשים הטוות את יריעות העיזים עבור המשכן וגם אומני המשכן: בצלאל בן אורי ואהליאב בן  אחיסמך - זכו בתואר "חכמי לב"- מתוך התשוקה הרבה והתפילות להשגת מעלה זו .

 מי ייתן ונזכה בקרוב לבניין הבית השלישי ואומנים  בעלי חכמת הלב - אשר  בכוחם לבצע את מלאכת המחשבת במקדש - דוגמת  הנשים בעלות חכמת הלב  ואומני המשכן: בצאלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך.

חכמת הלב/ שיר מאת: אהובה קליין (c)

חכמת הלב./ שיר מאת: אהובה קליין ©

חכמת הלב ניטעה ממרומים

 לאמנים המושכים בחוטים

מלאכת מחשבת   אדירה

זוהרת טהורה ונדירה.

מתכון בדוק ומנוסה

להתפלל לייחל לבורא

למלא הלב  באמונה

 בחכמה דעת ותבונה.

כך נהג החכם באדם

 התפלל לבורא עולם

זכה בלב כביר וחכם

וכן   זכו נשות המשכן.

נשים אשר נשא ליבן

מלאכתן  ידי אומן

 טוו  את יריעות העיזים

 בכישרון  מתנת אלוקים.

 הערה: השיר בהשראת פרשת ויקהל- פקודי [חומש שמות]

פרשת כי תישא- מה מטרת אוהל מועד?/ מאת: אהובה קליין.

פרשת כי תישא -  מה מטרת אוהל מועד?

 מאת: אהובה קליין.

ציורים  שלי על הפרשה:
ציור לשבת "פרה"

ציורי תנ"ך/ מחצית השקל/ ציירה: אהובה קליין(c)[שמן על בד]

ציורי  תנ"ך/משה רוקח את שמן המשחה/ ציירה: אהובה קליין (c)

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין  על היצירה(c)

ציורי תנ"ך/ חטא העגל/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ משה מתפלל על עם ישראל לאחר  חטא העגל/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ משה מפסל את הלוחות השניים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד

ציורי תנ"ך/ משה והלוחות/ ציירה: אהובה קליין (c) ה[שמן על בד]

ציורי תנ"ך/  "ושלחתי לפניך מלאך..."/ ציירה: אהובה קליין(c)

ציורי תנ"ך/ הריסת אלילים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן



ציורי תנ"ך/ "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' "/ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ השימוש בכיור במשכן/ ציירה: אהובה קליין (c)



ציורי תנ"ך/ משה בדרך לאוהל מועד/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על  בד]

ציורי תנ"ך/ פרה אדומה/ ציירה: אהובה קליין (c)

אחד הנושאים בפרשה הוא חטא העגל - שחטאו בו ישראל לאחר קבלת תורה  בעקבות חטא זה ה' מאוד כועס על בני ישראל.

התורה מציינת כי משה לוקח את אוהל מועד ונוטה אותו מחוץ למחנה:  כפי שנאמר בפרשה: "וּמֹשֶׁה ייִקַּח אֶת-הָאֹהֶל וְנָטָה-לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, הַרְחֵק מִן -הַמַּחֲנֶה, וְקָרָא לוֹ, אֹהֶל מוֹעֵד; וְהָיָה, כָּל-מְבַקֵּשׁ יְהוָה, יֵצֵא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.  וְהָיָה, כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל-הָאֹהֶל, יָקוּמוּ כָּל-הָעָם, וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ; וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה, עַד-בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה.  וְהָיָה, כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה, יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן, וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְדִבֶּר, עִם-מֹשֶׁה.  וְרָאָה כָל-הָעָם אֶת-עַמּוּד הֶעָנָן, עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְקָם כָּל-הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ, אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ.  וְדִבֶּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה פָּנִים אֶל-פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ; וְשָׁב, אֶל-הַמַּחֲנֶה, וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן נַעַר, לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל". [שמות  ל"ג, ז -י"ב]

 השאלות הן:

א] מה משמעות אהל מועד והרחקתו מחוץ למחנה?

ב] מדוע עמדו עם ישראל בראותם את משה הולך לאוהל מועד?

ג] ה' מדבר אל משה פנים אל פנים- הכיצד?

תשובות.

אוהל מועד והרחקתו על ידי  משה - המשמעות.

רש"י אומר על המילים:" וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת-הָאֹהֶל "-  הנאמר כאן- הוא בלשון הווה    על ידי משה, שטוען: אם אוהל מועד מנודה לרב - מנודה לתלמיד.

ובהמשך רש"י מביא גם את  דברי  תנחומא: "אמר ר' שמעון בן לקיש: משה דרש קל וחומר, אמר: המנודה לרב, מנודה לתלמיד, אמר: כיוון שבלבו של הקב"ה עליהם אף אני פורש מהם"

במילים אחרות, אמר משה: היות וה' כועס על עם ישראל בשל חטא העגל גם אני פורש מהם  וכיצד מתבטאת התרחקותו של אלוקים מהעם? התשובה לכך: דברי ה': "כי לא אעלה בקרבך"

לגבי מידת המרחק- סה"כ  אלפיים אמה, כפי שנאמר: "אך רחוק יהיה ביני  כאלפיים אמה " [יהושע ג', ד]

ופירש יונתן בן עוזיאל : כי יתכן שהטעם לאלפיים אמה - על מנת שיוכלו בני ישראל- לבוא אליו בשבת.

והיה  נקרא המקום בשם: אוהל מועד- הוא בית ועד למבקשי  תורה.

"כָּל-מְבַקֵּשׁ ה', יֵצֵא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד"-כאן רש"י מביא שני פירושים:

א] דברי תנחומא: הרי לא נאמר: כל מבקש משה, אלא נאמר: כל מבקש ה'  מכאן למדו: "המקבל פני זקן כאילו מקבל פני השכינה" –אין זקן - אלא כינוי לאיש חכם , לשון נוטריקון : זה שקנה חכמה.

ב] "כָּל-מְבַקֵּשׁ ה', יֵצֵא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד"- אפילו מלאכי השרת, כשהיו מבקשים את מקום השכינה, חבריהם  אומרים להם כי הוא נמצא באוהלו של משה.

רבינו בחיי הולך בדרך רש"י  ומבהיר כי על פי המשפט: "וּמֹשֶׁה ייִקַּח אֶת הָאֹהֶל"  המשמעות - כי  ההתרחשות בלשון הווה, כך היה נוהג תמיד משה - לוקח את האוהל  ועניין הריחוק מעם ישראל – היה בעבור  חטא העגל.

אך הוא מדגיש  כי מהמילים: "כָּל-מְבַקֵּשׁ ה', יֵצֵא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד"- מלמד אותנו הכתוב: שלא הייתה שורה השכינה על עם ישראל באותו זמן ולכן מן הראוי היה שהכתוב יציין: "כל מבקש משה" אלא מכאן לומדים שמשה נקרא בשם המיוחד בדומה ליעקב אבינו שהיה נקרא: בשם אל- כמו שנאמר: "ויקרא לו אל אלוקי  ישראל.." [בראשית ל"ג]

רבינו בחיי מביא עוד דוגמאות כמו למשל לגבי מלך המשיח: הוא  נקרא גם בשם המיוחד כפי שנאמר: "וזה שמו אשר יקראו ה' צדקנו" [ירמיהו כ"ג]

וכן נאמר גם על ירושלים: ".. וְשֵׁם־ הָעִ֥יר מִיּ֖וֹם יְהֹוָ֥ה ׀ שָֽׁמָּה"׃ [יחזקאל מ"ח, ל"ה] ולכן אל תקרא שמה – מלשון שם – אלא – שמה - מלשון שם ומדוע ? מפני שהדבק בדבר – נקרא על שם הדבר שידבק בו - ונקרא השליח בשם השולח ולכן גם המלאכים נקראים במקומות שונים בכתובים בשם המיוחד.

על פי המדרש: משה הרחיק את אוהל מועד הרחק- זה כמטחווי קשת- ושיעורו: מיל..

הרב שמשון רפאל הירש מסביר:  כי עניין הוצאת  האהל ממחנה ישראל - היה משהו סמלי כלפי עם ישראל - על מנת שיבינו בחוש את הכרזת ה'- "כי לא אעלה בקרבך" ועם כל זה ה' נמצא תמיד קרוב אל משה ולכל אחד שמבקש את ה' ומעוניין לדעת מה רצון ה'.

כאן נרמז לעם ישראל- כי הקשר של הקב"ה עם עמו ימשיך להתקיים ויש תמיד תקווה להחזרת עטרה ליושנה.

עניין זה מרומז במילים: "ואדעה מה אעשה לך" [שמות ל"ג, ה]

באהל לא שכן ה' וגם לא שום דבר אלוקי אחר, אלא זה היה מקום ששם דר משה ולכן משרתו - יהושע נשאר תמיד בתוכו ויהושע היה נער ואליו לא ירד עמוד הענן ,אלא רק כאשר היה מגיע משה אל האהל אז ירד עמוד הענן ועמד בפתח האהל.

עמידתם של עם ישראל- בראותם את משה.

נאמר: "וְהָיָה, כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל-הָאֹהֶל, יָקוּמוּ כָּל-הָעָם, וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ"         רש"י מסביר: כי עם ישראל היו עומדים מפניו של משה ולא היו יושבים  עד שלא נראה לעיניהם.

תנחומא מסיק מכך מסקנה: "מכאן שצריך אדם לעמוד לפני הזקן ומלפני חכם ואב בית דין ומלך ויהא עומד עד שיכסו מפניו".

ה' מדבר עם משה פנים אל פנים.

נאמר: "וידִבֶּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה פָּנִים אֶל-פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ"

אור החיים מסביר: כפי שיעור ההכנה שמשה היה מתכונן לקבלת השכינה –כך  היה משיגה , ובנוגע למילים: "כאשר  ידבר איש אל רעהו ניתן ללמוד מדברי שלמה המלך: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם". [משלי  כ"ז, י"ט]                כמו שאדם מתנהג ומתייחס אל חברו כך יזכה ליחס דומה אליו מאת חברו. ואם לא יתייחס בכבוד אל חברו – לא יזכה לקבל גם כבוד מחברו.  כך גם בעבודת ה' אם האדם יבחין שלבבו יתאווה ויחשוק בה' ובעבודתו - זה סימן כי ה' אוהב אותו.

רבינו בחיי מסביר בשלושה אופנים:

א] על דרך הפשט- ה'  ממש  דיבר אל משה –כאיש אל רעהו –פנים אל פנים ואין מחיצה ביניהם ובכך היה משה נבדל ומורם מעל שאר הנביאים- לפי שה' דיבר אתו ישירות.

ב] על דרך המדרש: - הכוונה ללשון של כעס. אמר ה' אל משה: משה: לא  אמרתי לך כשאני עליהם בכעס אתה ברצון- כאשר אתה בכעס אז אני ברצון ,אבל עכשיו אני כועס על עם ישראל , וגם אתה כועס  עליהם - לכן שוב אל המחנה- כי בזמן ששנינו כועסים על ישראל בגלל חטא העגל, מי יקרב את ישראל? ולכן נאמר שה' דיבר אל משה פנים אל פנים.

אמר  ר' יהושע בן לוי: איננו יודעים אם השפל הגביה את עצמו- כלומר אם משה הגביה את עצמו, או הגבוה שהוא ה'- השפיל את כבודו, אלא  כביכול גבהותו של עולם הרכין עצמו שנאמר: "וירד ה' בענן"

ועוד דרשו במסכת ברכות: בפרק "הרואה" –"ושב אל המחנה"- אמר ה' למשה: להשיב את האהל אל המחנה, ואם לא ינהג כך- הרי יהושע משרתו- אשר נאמר עליו:" וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן נַעַר, לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל"-ישמש תחתיו .בכל מקרה לא יצא הדבר לבטלה.

ג] ועל על דרך הקבלה: ה' דיבר עם משה פנים אל פנים כמו שנאמר: "פה אל פה אדבר בו" [במדבר י"ב]  ואין זה דומה למצב שבו נאמר: "פנים  בפנים דיבר ה' עמכם" [דברים ה,  ד]כי זה בהשגתם של ישראל- לפי שהייתה מראה בתוך מראה כמו שכתוב: "וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה יְהוָה בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה יְהוָה וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵיהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה. " [במדבר י"ד, ד]

לסיכום, אוהל מועד היה מסמל את הקשר עם ה' ועם ישראל באמצעות משה.      אלא שהקשר של ה' והשראת השכינה על עמו היא תמיד בהתאם למסירות עם ישראל לקב"ה וכאשר עם ישראל נמצא בירידה רוחנית הדבר גרם לריחוק ה' מעמו,

לכן בעקבות חטא העגל  אמר ה' כי את כיבוש הארץ ילווה מלאך ולא ה' בכבודו ובעצמו.

וכל עניין הוצאת האוהל מהמחנה סימלה את כעסו של ה' אל העם מפאת חטא העגל.

אך למרות כל החטאים שהעם חוטא, אלוקים אינו נוטש את עמו לעולם.

 כמו שנאמר:" כִּי לֹא ייִטושׁ יְהוָה עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַיעֲזֹב". [תהלים צ"ד, י"ד]