יום שלישי, 19 בפברואר 2019

חיפזון העם/ שיר מאת: אהובה קליין (c)

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

חיפזון העם

 שיר מאת: אהובה קליין ©



בתום ארבעים יום

כשל העם עד תום

שש שעות חלפו

חיש  סבלנות איבדו.



החיפזון עלה לרקיעים

איה משה? שואלים

לפתע השטן הופיע

במוחם השתעשע.



חשכה ואורה ערבב

את עיניהם סובב

מיטת משה  הציג

ובכך  להם הזיק.



כהרף עין  ציוו אהרון

שיצילם  מזה האסון

קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים

אותו נעבוד באמת ובתמים.


 הערה: השיר בהשראת: פרשת כי תישא [חומש שמות]
*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ הכהן הגדול בדרכו לקודש הקודשים/ ציירה: אהובה קליין (c)

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)
העלאת תמונות

Biblical paintings by Ahuva Klein

The Cohen goes to the Holy of Holies

 "וְהָיָה עַל-אַהֲרֹן, לְשָׁרֵת; וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה, וּבְצֵאתוֹ--וְלֹא יָמוּת" 
[שמות כ"ח, ל"ה]

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

יום שני, 11 בפברואר 2019

פרשת תצווה- הצפון באפוד- ובמעיל הכהן הגדול?/ מאמר מאת: אהובה קליין (c)

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

פרשת תצווה- הצפון באפוד- ובמעיל הכהן הגדול?

מאמר מאת: אהובה קליין.

הציורים שלי  לפרשה:


העלאת תמונות
 ציורי תנ"ך/אהרון ובניו סועדים בפתח האוהל/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן  על בד]



העלאת תמונות

ציורי תנ"ך/ משיחת אהרון לכהן גדול/ ציירה: אהובה קליין(c)


העלאת תמונות
ציורי תנ"ך/ הכהן בדרכו לקודש הקודשים./  אהובה קליין 

c)


ציורי תנ"ך/ הכהן וחושן המשפט/ציירה: אהובה קליין.(c)[שמן על בד]









ציורי תנ"ך/ משה  פונה אל חכמי הלב בדבר בגדי הכהונה/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

העלאת תמונות

ציורי תנ"ך/ בני ישראל תורמים חומרים לחכמי הלב/ ציירה: אהובה קליין (c) 
[שמן על בד]



ציורי  תנ"ך/ חכמי הלב- בעבודתם/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]



ציורי תנ"ך/ הכוהנים  סומכים ידיהם על הקורבן/ ציירה: אהובה קליין(c)


העלאת תמונות
ציורי תנ"ך/ משה מביא פר ושני אלים וסל מצות וסולת- למשכן/ציירה: אהובה  קליין (c)


ציורי תנ"ך/ מזבח הזהב/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]


בפרשה זו  התורה  מקדישה סיקור  נרחב על בגדי הכהונה של הכהן הגדול, אחד מתוך שמונת הבגדים, הוא האפוד וכך הכתוב  מתאר פריט זה:

"וְעָשׂוּ, אֶת-הָאֵפֹד:  זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר--מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב.  שְׁתֵּי כְתֵפֹת חֹבְרֹת, יִהְיֶה-לּוֹ אֶל-שְׁנֵי קְצוֹתָיו--וְחֻבָּר.  וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו, כְּמַעֲשֵׂהוּ מִמֶּנּוּ יִהְיֶה:  זָהָב, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר.  וְלָקַחְתָּ, אֶת-שְׁתֵּי אַבְנֵי-שֹׁהַם; וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  שִׁשָּׁה, מִשְּׁמֹתָם, עַל, הָאֶבֶן הָאֶחָת; וְאֶת-שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים, עַל-הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית--כְּתוֹלְדֹתָם. מַעֲשֵׂה חָרַשׁ, אֶבֶן--פִּתּוּחֵי חֹתָם תְּפַתַּח אֶת-שְׁתֵּי הָאֲבָנִים, עַל-שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב, תַּעֲשֶׂה אֹתָם.  וְשַׂמְתָּ אֶת-שְׁתֵּי הָאֲבָנִים, עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד, אַבְנֵי זִכָּרֹן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל; וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹתָם לִפְנֵי יְהוָה, עַל-שְׁתֵּי כְתֵפָיו—לְזִכָּרֹן".  [שמות כ"ח, ו'- י"ג]

בהמשך נאמר:

"וְעָשִׂיתָ אֶת-מְעִיל הָאֵפוֹד, כְּלִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה פִי-רֹאשׁוֹ, בְּתוֹכוֹ; שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג, כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה-לּוֹ--לֹא יִקָּרֵעַ.  וְעָשִׂיתָ עַל-שׁוּלָיו, רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--עַל-שׁוּלָיו, סָבִיב; וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם, סָבִיב.  פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל, סָבִיב.  וְהָיָה עַל-אַהֲרֹן, לְשָׁרֵת; וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה, וּבְצֵאתוֹ--וְלֹא יָמוּת". [שמות כ"ח, ל"א- ל"ו]

השאלות הן:

א] מהו  מעיל האפוד של הכהן הגדול?

ב] למה שמשו הפעמונים והרימונים בשולי המעיל?

תשובות.

מְעִיל הָאֵפוֹד

על פי רש"י: המעיל והאפוד היו בגדים נפרדים כפי שכתוב: "וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ, חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל.." [שמות כ"ח, ד]

על צורת האפוד רש"י אומר: שהוא לא מצא בברייתא   את ההסבר על  צורת האפוד ולכן  ליבו אומר לו: שזהו בד חגור  לאחוריו של הכהן ורוחבו כרוחב גבו והוא -כעין סינר שחוגרות אותו אותן שרות הרוכבות על הסוסים. כמו שנאמר על דוד המלך: "וְדָוִ֕ד חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד" [שמואל-ב ,ו', י"ד] לומדים: שהאפוד הוא חגורת בד ,אבל אי אפשר  לומר שהוא כולל רק חגורה בלבד , שהרי נאמר: "וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת - הָאֵפֹד; וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ, בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד, וַיֶּאְפֹּד לוֹ, בּוֹ". [ויקרא  ח', ז] מכאן שלאפוד הייתה חגורה והוא בעצמו אינו חגורה והוא נקרא בשם אפוד- על שם –"שאופדו ומקשטו בה"-כלומר: שהכהן חוגר ומלביש.

החוט ממנו ארגו את החושן והאפוד היה כפול כ"ח ושזור מחמישה מינים, תכלת, ארגמן ותולעת שני – שלושתם היו צמר צבוע בצבעים אלו, שש  משזר- הוא הפשתן וחוטי זהב, כל אחד מארבעת המינים הראשונים היה כפול שש וחוט אחד של זהב איתם.

כשם שאת האבנט היו הכוהנים לובשים על הצלעות כנגד המרפק ,כך גם חשב האפוד היה  הכהן הגדול לובש. ומכאן שהאפוד היה מגיע עד בית השחי.

על האפוד משני צדדיו של הכהן – מעל הכתפיים-היו קבועות אבני השוהם- אבן אחת מכל צד: והשמות של שנים עשר שבטים היו כתובים  עליהן ,שישה על אבן אחת ושישה על אבן שנייה, על פי  פשוטו של רש"י על שתי האבנים היו רשומים שמות השבטים "כתולדותם" ורש"י מפרש זאת בשתי משמעויות:

א] כסדר שנולדו.

ב] כפי שנכתבו בעת שנולדו ולכן  בנימין נכתב באופן מלא - שכך  נכתב במקום הולדתו: "וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין". [בראשית ל"ה, י"ח]

וזאת למרות שבכל המקומות בתורה כתוב: "בנימן" וכך היו כ"ה- אותיות בכל אבן.

האבנים היו מעשה אומן, והאותיות היו "פיתוחי חותם"- כלומר- נחרתו על האבנים והיו מפורשות וברורות כמו כתב שחורצים חוטמי הטבעות.

בנוסף, מסביר רש"י: כאשר אהרון הכהן נשא את שמות בני ישראל על כתפיו המשמעות היא: שהאבנים, כביכול, באו להזכיר לה' את השבטים וצדקתם.

על פי דברי הגר"א [הגאון רבנו אליהו מווילנא] בספר: [" פנינים משלחן הגר"א על התורה"]

"פִּתּוּחֵי חֹתָם"- ראשי תיבות: חיה, תחיה, מטר-  רמז למפתחות שנמצאים אצל הקב"ה בלבד ולא נמסרו לשום שליח אחר- והם:

מפתח של חיה [חיים] שנאמר:

"וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ".

[בראשית ל', כ"ב]

מפתח הגשמים, שנאמר:

"יִפְתַּח יְהוָה לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ" [דברים, כ"ח, י"ב]

מפתח של תחיית המתים: שנאמר:

ו"ִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי".

[יחזקאל, ל"ז, י"ג]

והמילים:

"אֶל-הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה"- מרמזות על כך שלא נגע באבנים-שום זר.

על פי הכתוב האבנים היו מוקפות במשבצות זהב, הזהב היה משמש לאבנים  מושב-  באופן שבתוך המשבצת זהב הייתה גומא ובתוכה האבן וזה  היה על האפוד  -מעל כתפיו של הכהן הגדול.

לפי הסבר חכמנו הקדמונים [זבחים פ"ח ע"ב] כל שמונת הבגדים השייכים לכהן הגדול תפקידם כל אחד בנפרד לכפר על חטאיהם של עם ישראל:

המעיל- תפקידו לכפר על לשון הרע.

האפוד - מכפר על עבודה זרה.

הפעמונים והרימונים.

רש"י מסביר: שהרימונים בשולי  המעיל היו עגולים כביצת תרנגולת וחלולים מבפנים ובתוכם ענבלים.

בין שני רימונים היה תמיד פעמון אחד.

אך  הרמב"ן מפרש: שבתוך כל רימון היה פעמון. שהרימון שימש כזוג והפעמון הוא הענבל שהיה בתוכו.

על פי ספר:"מטה שמעון": ראיתי הסבר יפה על משמעות הרימונים והפעמונים:

אמר הקב"ה: יבוא קול שופר ויכפר על מעשה הקול [ערכין ט"ו]- כלומר יכפר על לשון הרע.

מעשה בגאון מוילנא ששכר  עגלון יהודי ,שהיה מסיעו מעיר לעיר, בעוד העגלון היה נוהג את הסוסים - הרב הגאון היה  יושב לצדו שקוע בלימוד מתוך ספר קודש שאוחז בידו, אך פעם אחת, קרה שהעגלה סטתה במקרה לצדי הדרך לכוון גינתו של אחד הגויים –אשר היו בהם צמחים והסוסים החלו לנגוס בם, כשהבחין העגלון מה קורה מיד קפץ מהעגלה -והסתתר בין אחד השיחים וזאת בטרם יופיע בעל השדה ויתחיל לצעוק ולהאשים על כך. לעומת זאת הגר"א היה ממשיך להתעמק בספרו וכלל לא חש במתרחש. לפתע הגיע הגוי מביתו אל העגלה בריצה וראה ש הגר"א  מעיין בספרו, מיד התחיל להכותו בחשבו כי  הוא בעל העגלה. אמר לו: מדוע אתה עושה את עצמך כאילו לא עשית כלום, הרי החנית  את סוסיך ליד גינתי כדי שיאכלו על חשבוני?

עכשיו הבין הגר"א  במה מדובר, הוא חשב לגלות לו כי לא הוא בעל הסוסים, אלא שמדובר באותו האדם  מסתתר בין השיחים, אך באותו רגע  עלה במוחו שאסור להלשין!

שתק ,המשיך לספוג את המכות כשהוא שומר על שתיקתו, לימים כאשר נזכר במאורע זה הודה לה' על שהצילו מעוון חמור זה של הלשנה, חלילה, אם היה נכשל בכך כל  זכות לימוד התורה שלו לא היה מצילו מעונשו הקשה[מעשה הצדיקים]

על פי חכמנו הקדמונים: המילים: "שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו" מרמז שהמעיל  מכפר על לשון הרע.

"בעל הטורים " [רבינו יעקב בן אשר] אומר על הפסוק:

"וְהָיָה עַל-אַהֲרֹן, לְשָׁרֵת; וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה, וּבְצֵאתוֹ--וְלֹא יָמוּת".

 שלוש פעמים  מצאנו במקרא את הפועל: "נשמע"

 א] בזמן מתן  תורה שנאמר: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע".

 ב] בפרשת בגדי הכהונה: "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ"

 ג] במגילת אסתר: "וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ" [מגילת אסתר א', כ']

 רש"ר מסביר : כי הרימונים הנמצאים בשולי המעיל- הם סמל של זרע פורה ומכאן נלמדת האמרה: "מלאים מצוות כרימון" צבעם אדום- צבע התכונה החיובית החייתית המצורף עם צבע כחול משמשים ומסמלים את הזרע הפורה של החיים הקשורים בברית עם ה'. הרימונים – פניהם כלפי מטה-כלפי האדמה -  מכאן שהארץ תקבל את התועלת של פירות הקדושה.

לסיכום, לאור האמור לאור: המעיל והאפוד של הכהן הגדול- גנוזים בהם מסרים חשובים להתנהגות מוסרית-  כלפי  המקום  וכלפי החברה ובהיות הכהן אדם משכמו ומעלה ,חייב לשמור על הקדושה הראויה במשכן ועצם העניין שהפעמונים  משמיעים קול בבואו אל הקודש, דבר זה  מוכיח שהכהן מייצג  ציבור שלם ואינו פועל  לטובתו הבלעדית.
*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

הכהן וקודש הקודשים/ שיר מאת: אהובה קליין (c)

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

הכהן וקודש הקודשים.



 שיר מאת: אהובה קליין ©


 הכהן  ממלא תפקידו

 יראה אוחזת נשמתו

 כאייל יחיש צעדים

 לעבר  קֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים .



  הָדוּר בִגְדֵי כהונה

 נושא שליחותו  נאמנה

 על אפודו אַבְנֵי-שֹׁהַם

 חרותות  פִּתּוּחֵי חֹתָם.



בהן שמות השבטים

זיכרון לנצח  נצחים

מתבונן בהם אלוקים

צדקותם אינם נשכחים.



מְעִיל  כְּלִיל תְּכֵלֶת

מעשה אומן תִפְאֶרֶת

בשוליו פעמונים ורימונים

בבואו לקֹּדֶשׁ מצטלצלים.


הערה:  השיר בהשראת פרשת  תצווה [חומש  שמות]

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ תרומת אבנים יקרות למשכן/ ציירה: אהובה קליין (c)

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)
העלאת תמונות

Biblical paintings by Ahuva Klein-  The donation of precious stones to the Mishkan

"דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה:  מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי.  וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ,.....אַבְנֵי-שֹׁהַם, וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, לָאֵפֹד, וְלַחֹשֶׁן".
 [שמות כ"ה, ב-ח]

 ציורי תנ"ך/ תרומת אבנים יקרות למשכן/ ציירה: אהובה קליין (c)



*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

יום רביעי, 6 בפברואר 2019

פרשת תרומה-אַבְנֵי-שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, מהותן ומקומן?/ מאמר מאת: אהובה קליין.

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

פרשת  תרומה - אַבְנֵי-שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, מהותן ומקומן?

 מאת: אהובה קליין .

הציורים שלי לפרשה:

העלאת תמונות



ציורי תנ"ך/ "וייקחו לי תרומה/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]









העלאת תמונות



ציורי תנ"ך/"ועשו לי מקדש../ ציירה: אהובה קליין(c)




העלאת תמונות

ציורי תנ"ך/"ועשו לי מקדש"../ ציירה: אהובה קליין(c)









ציורי תנ"ך/ בני ישראל מביאים תרומה  אל משה/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]


ציורי תנ"ך/ בני ישראל מביאים שמן כתרומה למשכן/ ציירה: אהובה קליין(c)
 [שמן על בד]


העלאת תמונות
ציורי תנ"ך/ תרומת  האבנים היקרות למשכן/ ציירה: אהובה קליין(c)



ציורי תנ"ך/ הכרובים מעל  הארון במשכן/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]


ציורי תנ"ך/ שולחן לחם הפנים במשכן/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]



ציורי תנ"ך/ מנורת הזהב במשכן/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]



ציור מתוך ההפטרה לפרשת תרומה/שלמה המלך בונה מקדש/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]



העלאת תמונות

ציורי תנ"ך/ שלמה המלך כורת ברית עם חירם מלך צור/ציירה: אהובה קליין (c)


פרשה זו פותחת סדרת פרשיות בנושא המשכן  ותחילתה  בצווי  תרומת חומרים עבור המשכן:  "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה:  מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי.  וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם:  זָהָב וָכֶסֶף, וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים.  ושֶׁמֶן, לַמָּאֹר; בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים.  אַבְנֵי-שֹׁהַם, וְאַבְנֵי מִלֻּאִים, לָאֵפֹד, וְלַחֹשֶׁן.  וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם.  כְּכֹל, אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן, וְאֵת תַּבְנִית כָּל-כֵּלָיו; וְכֵן, תַּעֲשׂוּ". [שמות כ"ה, א-ט]

השאלות הן:

א]  מה היה מקור האבנים היקרות ולמה נועדו?

ב]  מדוע התורה הזכירה את הבאת האבנים בפועל רק בסוף?

תשובות.

מקור האבנים וייעודן.

על פי רש"י: בבגדי אהרון היה שימוש בשלוש  אבני  שוהם: שתיים באפוד ואחת בחושן ומדוע נאמר: "וְאַבְנֵי מִלֻּאִים":

רש"י מסביר: שהאפוד והחושן היו משובצים באבנים ומתברר שרק אצל אבני  החושן נאמר : "מִלֻּאִים"-

ּ"מִלֵּאתָ בוֹ מִלֻּאַת אֶבֶן, אַרְבָּעָה טוּרִים אָבֶן:  טוּר, אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת--הַטּוּר, הָאֶחָד.  וְהַטּוּר, הַשֵּׁנִי--נֹפֶךְ סַפִּיר, וְיָהֲלֹם.  והַטּוּר, הַשְּׁלִישִׁי--לֶשֶׁם שְׁבוֹ, וְאַחְלָמָה.  וְהַטּוּר, הָרְבִיעִי--תַּרְשִׁישׁ וְשֹׁהַם, וְיָשְׁפֵה; מְשֻׁבָּצִים זָהָב יִהְיוּ, בְּמִלּוּאֹתָם". [שם כ"ח, י"ז] חושן המשפט שענד הכהן הגדול - היו משבצות זהב ומקיפות את האבנים הטובות השקועות בתוך משבצות אלה. האבנים היו בדיוק בעומק  המשבצת לא פחות ולא יותר לכן נקראו בשם: "אַבְנֵי מִלֻּאִים":

אַבְנֵי-שֹׁהַם היו מיועדות לאפוד של הכהן הגדול.

רבינו בחיי מתייחס למספר האבנים: אבני השוהם היו שתים ואילו אבני המילואים שהיו קבועים בתוך חושן המשפט – מספרם  י"ב אבנים,

רבינו בחיי מביא את פירושו של  הרמב"ן: כי אבני המילואים נקראו בשם זה לפי שהן היו שלמות.

בדומה לכך תירגם גם אונקלוס: אבנים שלמות ולא אבנים חצובות ממחצב גדול ולא היה חסר להן דבר, לפי שיש כוח לאבן  רק אם היא שלמה ממש כמו  שנבראה. לכן נאמר על אבני החושן  - "וְאַבְנֵי מִלֻּאִים" ודבר זה לא נאמר על אבני השוהם שנועדו לאפוד והיו שתי אבנים.

אלא  הכוונה לאבני החושן שהיו חייבות להישאר שלמות ועליהן פיתוחי  חותם והכוונה שלא היו כותבים את שמות  י"ב השבטים בדיו על האבנים ולא השתמשו באזמל אלא בשמיר - מין תולעת שמסמנים את האבנים ומראה  לאבנים את השמיר והיא גורמת לבקוע האבנים מאליהן

בלשון רבינו בחיי: "כתאנה זו שנבקעת בימות החמה ואינה  חסרה כלום, בקעה זו שנבקעת בימות הגשמים ואינה חסרה  כלום עם כל זה".

בתלמוד מוזכר שהשמיר הוא 'כחוט השערה' (ומכאן יכולתו לגרום לחיתוך עדין כזה הנדרש לחריטה על אבני האפוד), ומקום משמרתו הוא אצל שר הים,  הכוונה לייצור הגדול ביותר בים- אל הים- ובלשון התנ"ך נקרא: "רהב"

כמו שנאמר: "בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם וּבִתְבוּנָתוֹ מָחַץ רָהַב". [איוב כ"ו, י"ב- י"ג]

רש"ר  [הרב שמשון רפאל הירש ] סבור: הכתוב מונה את האבנים היקרות הנדרשות לבגדי הכהונה, ומכאן ניתן להבין שהתורה רואה את הכוהנים ובגדיהם כחלק בלתי נפרד מן המקדש לכן גם הרמב"ם בספרו  "היד החזקה" כולל את האבנים במכלול הלכות כלי המקדש.

הופעת האבנים היקרות  לאחרונה.

 שואל הרב חיים  שמואלביץ בספרו "שיחות מוסר":

מדוע נזכרו האבנים היקרות לאחרונה אחרי הזהב, הכסף והנחושת התכלת והארגמן וכו' -הרי האבנים האלה היו יקרות ביותר?

 מסופר בגמרא [קידושין ל"א, א] על דמא בן נתינה- היה מרוויח עבור שני אבני מילואים לאפוד בסך שש מאות, או שמונה מאות אלף דינרי זהב, לכן לפי גודל חשיבותם, מן הראוי היה למנותם בהתחלה?

על כך  מביא "אור החיים":  שתי סיבות לדבר: מתברר שישנה חשיבות גדולה מאד ליגיעה של האדם בכל דבר ואילו הנשיאים לא  עמלו  כלל להשגת האבנים היקרות, אלא העננים הביאו את האבנים לפתח ביתם והם השיגו אותן ללא טרחה. לכן הכתוב   מזכיר  אותן, רק לאחר שנידבת כל העם הושלמה והם הביאו חומרים שונים עבור המשכן ושילמו על כך ממון ועלה להם בעמל ויגיעה.

מעניין כי האבנים האלה הגיעו דווקא רק לפתחיהם של בתי הנשיאים, אבל לא לפתחי בתי כל עם ישראל.

הטעם לכך: לפי שהנשיאים  היו ראויים להשגת אבנים יקרות אלה בשל  חשיבותם ומעלתם ,אך בכל זאת  הוזכרו האבנים רק לאחרונה- היות והנשיאים לא טרחו בדבר השגתן.

ניתן להבין את עומק  הדבר  לפי שבתרומת המשכן העיקר הוא: נדבת הלב כמו שכתוב: "מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" כל אחד התבקש  לתרום  מתוך "נדיבות הלב" ודבר זה תלוי בעמל שאדם השקיע וכל שהוא משתדל יותר לטרוח הדבר מתחבב עליו כמו שנאמר:

"רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חברו"[ב"מ  ל"ח, א] [בבא מציעא]

מכאן שיגיע כפיו של האדם חביב עליו מאד וכיון שהוא עמל בכך וגם משקיע ממון, לכן  אם  הוא מנדב מפרי עמלו- הדבר מוכיח את  נדיבות ליבו הגדולה.

הטעם הנוסף שאבני החושן  והאפוד הוזכרו בסוף-הוא: מפני שהנשיאים החליטו להביא את נדבתם לתרומת המשכן -רק לאחר שכל בני ישראל הביאו את נדבתם לתרומת המשכן. ומשום כך הקפיד עליהם ה' והחסיר אות אחת משמם ונכתב בתורה: "והנשאם"

רש"י מסביר: "אמר רבי נתן וכו' אלא כך אמרו הנשיאים, יתנדבו ציבור מה שמתנדבין ומה שמחסרין אנו משלימין, כיון שהשלימו הציבור את הכול שנאמר והמלאכה היתה דים, אמרו הנשיאים מה עלינו לעשות? הביאו את אבני השהם, ולפי שנתעצלו מתחילה נחסרה אות משמם והנשאם כתוב"

הכוונה: שהנשיאים עשו חישובים והמתינו רק לאחר שכולם תרמו מתוך בני ישראל את החומרים למשכן - רק אז הביאו הם את האבנים היקרות.

אם כן מדוע בכל זאת נתבעו הנשיאים על  כך שאיחרו בהבאת תרומתם?

לומדים זאת אנו  מאמירת: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך" נאמר בגמרא: [סנהדרין [עד א] אם אדם יתחיל  לחשוב יותר מידי- הוא ימצא תירוצים שלא למסור את נפשו למות, לכן ניתנה מצווה זו בלשון: "ואהבת" מפני שאדם האוהב את ה' בכל נפשו אינו נוהג לעשות חישובים, אלא מוסר נפשו מיד בעת שצריך לכך. וכבר ראינו במלחמות ישראל חיילים שקפצו על חומר נפץ ובלבד שיצילו את חבריהם. וכאן הנשיאים שגו , במקום לתרום מיד תרומה למשכן השתהו עד הסוף ועל פי דברי רש"י: משתמע  שכל החישובים שנקטו הנשיאים- נבעו משורש העצלות. וברור שהם עצמם לא היו מודעים למידה רעה זו.

לסיכום , לאור האמור לעיל ניתן להסיק:  כי את  התרומות למשכן  היה צורך לקיים מתוך מסירות נפש ,יגיעה, וזריזות, נדיבות הלב, ללא חישובים מיותרים    והדבר אמור  לגבי כל המצוות שבתורה. ויפים הם דברי דוד המלך:

"יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ". [תהלים קכ'ח ,ב]
*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

הרב אבינר