שבת הגדול- מה הקשר בין דברי מלאכי לפרשת צו?

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

שבת הגדול- מה הקשר בין דברי מלאכי לפרשת צו ?

מאת: אהובה קליין.

 ציורים שלי לפרשה ולהפטרה:

ציורי תנ"ך/  הכוהן הגדול/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ אהרון ובניו סועדים בפתח  אוהל מועד/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ אש תוקד על המזבח/ ציירה:  אהובה קליין 

(c)

ציורי תנ"ך/ רחיצת הכוהנים/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ ויסמכו אהרון ובניו את ידיהם על ראש האיל/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]

 ציורי תנ"ך/ קורבן עולה/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ הכוהנים עורכים את העצים על המזבח/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ סעודת קורבן שלמים בירושלים/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ משה חוגר את האבנט לכוהנים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ המקריב קורבן עולה של יונים - מגיש לכוהן/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ משה מביא את שמן המשחה לאוהל מועד/ ציירה: אהובה קליין (c)

"וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת:  אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם, אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה, עַד-בְּלִי-דָי".[שם, ז- י"א]

ציור מתוך ההפטרה לשבת הגדול/ הברכה על פי הנביא מלאכי/ ציירה: אהובה קליין (c)

שבת הקרובה- פרשת צו :"שבת הגדול" מפטירים בספר מלאכי [פר' ג', ד-כ"ד]

להלן כמה פסוקים נבחרים  מדברי הנביא: "וְעָרְבָה, לַיהוָה, מִנְחַת יְהוּדָה, וִירוּשָׁלִָם--כִּימֵי עוֹלָם, וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיֹּת". [מלאכי ג, ד]

"לְמִימֵי אֲבֹתֵיכֶם סַרְתֶּם מֵחֻקַּי, וְלֹא שְׁמַרְתֶּם--שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת; וַאֲמַרְתֶּם, בַּמֶּה נָשׁוּב.  הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹהִים, כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי, וַאֲמַרְתֶּם, בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ:  הַמַּעֲשֵׂר, וְהַתְּרוּמָה.  בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים, וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים--הַגּוֹי, כֻּלּוֹ.  הָבִיאוּ אֶת-כָּל-הַמַּעֲשֵׂר אֶל-בֵּית הָאוֹצָר, וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי, וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת:  אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם, אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה, עַד-בְּלִי-דָי".[שם, ז-י"א]

"זִכְרוּ, תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים.  הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא--לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא.  וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל- אֲבוֹתָם -..." [שם ג, כ"ב-כ"ג]

פרשת צו מתארת  סוגים שונים של קורבנות שהוזכרו בפרשת ויקרא, כגון: קורבן עולה, מנחה, חטאת, אשם ,שלמים ובסוף הפרשה הכתוב מתאר באופן מפורט: את הטקס החשוב של הקדשת אהרון ובניו לעבודת הקודש במשכן  שהושלמה הקמתו   ומהווה מרכז רוחני לעם ,פרטי הטקס החגיגי הזה כבר הוזכרו [בחומש שמות כ"ט]

פרשת צו פותחת במילים:

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה.."

[ויקרא ו, א-ב]

בהמשך התורה מדגישה את איסור אכילת החלב, ודם הבהמה: "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר:  כָּל-חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב, וָעֵז--לֹא תֹאכֵלוּ.  וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה, יֵעָשֶׂה לְכָל-מְלָאכָה; וְאָכֹל, לֹא תֹאכְלֻהוּ.  כִּי, כָּל-אֹכֵל חֵלֶב, מִן-הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַיהוָה--וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת, מֵעַמֶּיהָ.  וְכָל-דָּם לֹא תֹאכְלוּ, בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, לָעוֹף, וְלַבְּהֵמָה.  כָּל-נֶפֶשׁ, אֲשֶׁר-תֹּאכַל כָּל-דָּם--וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ". 

השאלות הן:

א] מה המשמעות והתכלית של המילה:" צַו" ?

ב] מדוע אסור לאכול את החלב והדם של הבהמה?

ג] מה הקשר בין דברי הנביא מלאכי - לפרשה?

 תשובות:

"צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו"

רש"י  מסביר את משמעות המילה: "צו"-  כביטוי  ללשון זירוז , מיד ולדורות ועל כך אומר רבי שמעון: כי יש לזרז במקום שקיים חסרון כיס.

לפי תורת כוהנים -  עליו מבסס רש"י את דבריו, הרי המילה: "צו" כוונתה- לזרז את הכוהנים בקיום המצווה [קורבן עולה] הן מפני שהיא מצווה לדורות, או אם משום שיש במצווה - עניין של חסרון כיס.

שהרי הכוהנים מקבלים רק את העור של קורבן זה.

ואם נפסלה העולה, אין לכוהנים את העור- על פי [מסכת זבחים פי"ב, מ"ב]       ויש הסוברים: כי חסרון הכיס הוא במצווה: "אש  תמיד תוקד על המזבח"

בעל "חת"ם סופר" מבהיר: כי בסוף מסכת מנחות [ק"י ע"א] למד ריש לקיש מן הפסוק: "זאת תורת העולה למנחה ולחטאת ולאשם"[ויקרא ז, ל"ז]  "כל העוסק בתורה, כאילו הקריב עולה, מנחה, חטאת ואשם"

והרי הכוהנים היו מרוויחים משהו מהקורבנות ואפילו מקורבן עולה- שהיה  נשרף כליל- הם היו זוכים בעור הקורבן בלבד . לכן היה חשש שאהרון ובניו  ימנעו מלפרסם, שאפשר לקיים מצוות הבאת קורבנות על ידי לימוד תורה.  מטעם זה נאמר: "צו..." כי חובה קדושה חלה על אהרון ובניו להסביר לעם ישראל: שכל העוסק בתורת הקורבנות  מחשיבים לו: כאילו הקריב קורבן ,למרות שלכוהנים הדבר עשוי לגרום לחיסרון כיס.

בעל "חידושי הרי"ם" מביא הסבר מעניין במיוחד: ידוע כי קורבן עולה מכפר על חטאים שאדם חוטא במחשבה. מעניין להתבונן באיבריו של האדם העשויים  לגרום לחטאים. אז נגיע למסקנה: כי לכל איבר ואיבר בגוף האדם קיים "כיס" העשוי לכסותו ומונעו מן העבירה, האדם  מסוגל  לאטום את אוזניו כדי להימנע משמיעת לשון הרע, האדם יכול לחסום את פיו כדי להימנע מדיבור שלילי, כגון: קללה, או  לשון הרע וכך ביתר איברי גוף האדם, אך קיימת בעיה לעצור ולהציב מחסום למוח, שהרי אין אפשרות לגמרי לשלוט על מחשבות שהן עשויות לגרור את האדם לעבירה. לכך מוצאים אנו  רמז למילותיו של רבי שמעון  במדרש תורת כוהנים: "ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון- כיס"

והמשמעות היא: התורה צריכה לזרז את האדם, להזהירו ולהרתיעו- במקום שאין "כיס" מיוחד – מעצור לאדם להימנע מהחטא. ועל כן דרוש זירוז מיוחד ושמירה רבה על המחשבה במוח-  כדי שתהיה נקייה וכאשר יצליח להתגבר על המחשבות השליליות ממילא יוכל , ביתר קלות ,להגיע למחשבות החיוביות ומהן לעבור למעשים הטובים בפועל.

 איסור חלב ודם.

רבי יצחק ברויאר זצ"ל מביא הסבר בספרו "נחליאל" לאיסור חלב ודם:

"הדם הוא הקרן האקטיבית של גוף הבהמה. פעולתה מקיימת תמיד את חייו, החלב הוא הקרן השמורה של הגוף, אשר הוא ניזון ממנו בשעת הדחק. שניהם מסמלים את החיים הבהמיים"

האנשים הדוגלים בחומריות- במטריאליזם - טוענים : כי אין הבדל בין סוגי החיים של האדם ושל הבהמה. אך אין בכך אמת מושלמת, מפני שחוץ מהעולם החומרי קיים באדם גם העולם הרוחני.

על ידי שהאדם מקריב את הדם ואת החלב, הוא לומד כי מעבר לחלק החומרי שבו המשותף גם לבהמה, הרי הוא נבדל מן הבהמה  בחלק האלוקי ועל ידי ההקרבה של הדם והחלב על המזבח, למעשה האדם מוכיח כי לא מקריב את דמו וחלבו של הקורבן, אלא את דמו ואת נפשו שלו עצמו מקריב על המזבח וכך הוא המכפר על נפשו.

האיסור באכילת הדם והחלב מבליט את ההבדל בין הדוגלים במאטריאליזם וטוענים- כי אדם ובהמה חד הם ואילו התורה מזהירה את האדם כי האיסור של אכילת חלב ודם הוא מקור המקדש וקודשיו חוקת עולם "לדורותיכם" והוא בכל מושבותיכם, איסור זה ,למעשה, מבדיל בין היהדות לבין הדוגלים בחומריות ומשווים את האדם לחיי הבהמה. ועל כן כל מי שעובר על איסור זה - נכרת מעמו.  משום כך אדם האוכל מדם של בהמה עקבות הנפש הבהמית מצויים בו. לכן , חייב היהודי להבדיל בין רצון אנושי ,לעומת רצון בהמי  ועל רעיון זה מתבססת היהדות.

 הקשר  בין דברי מלאכי לפרשה:

בעוד שבפרשה ישנו הסבר מפורט על הקורבנות, תפקידיהם של הכוהנים    והמטרה היא: לקיים את התורה ככתבה ולשונה ,הרי בהפטרה, הנביא מלאכי קורא: "...שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם," כאן הוא מאשים את עם ישראל שלא הלכו בדרך הישרה, אך כעת ניתנת להם הזדמנות - לתיקון ותשובה: ברגע שעם ישראל ישוב אל הדרך הישרה  גם ה' ישוב אליהם- כפי שהנביא מציין: "וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל-הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר-אַתֶּם מְבַקְשִׁים" ,אך העם אינו מבין כיצד לשוב לדרך הטובה.

והפער הזה מתבטא בנושא המעשרות ,עם ישראל אינם מביאים מעשרות ובכך הם ,כביכול, אינם מאפשרים שיתנהל קשר הדוק בין ה' אליהם והקשר  נהפך להיות פגום.

על מנת לשנות את המצב הקיים -ה' מצווה אותם להביא את המעשרות ובזה יבחנו את ה' ויראו שהמצב משתנה לטובתם- צפויה להם ברכה רבה מהשמיים:

"וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת:  אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם, אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה, עַד-בְּלִי-דָי"

הנביא מצווה לזכור את תורת משה:  "זִכְרוּ, תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים".  על מנת שהאהבה בין ה' לעם ישראל תתקיים, עם ישראל מצווה לקיים את התורה כפי שהתחייב לקבלה במעמד הר סיני כאיש אחד בלב אחד.

לסיכום, הקשר בין  פרשת צו להפטרה –בעוד שבפרשת צו מפורטים כל סוגי  הקורבנות וגם המצוות שיש בהם עניין של חסרון כיס - הרי בהפטרה, הנביא מלאכי טוען: שעם ישראל התרחק מקיום המצוות ,בעיקר חטאו ישראל באי נתינת מעשרות לכוהנים. גם הלוויים , הכוהנים וישראל חטאו בחטאים ולא הבינו מה אלוקים דורש מהם, משום כך  קשר האהבה בין ה' לעמו נפגע.  אך ברגע שעם ישראל ייטיב את דרכו יזכה לגאולה  במהרה.

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

ברכה עד בלי די / שיר מאת: אהובה קליין (c)

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

.

ברכה עד בלי די

שיר מאת: אהובה קליין©

עם ישראל קיבל תורה

על הר נשגב עטור אורה

ענה יחדיו נעשה ונשמע

כאיש אחד לא נרתע.

 לוחות הברית עשרת דיברות

 לעם סגולה דרכים מאירות

 משכן להשראת שכינה

 אנשי לוויה ואנשי כהונה.

אך אם סטו מהדרך

 מתוך אי הבנת הערך

אלוקים מושיט ידיים

  לבניו נושא עיניים.

שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם

אתם בניי ואני אלוקיכם

במהרה יבנה מקדש בירושלים

ַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה מארובות  השמים.

 הערה: השיר בהשראת: פרשת צו-חומש ויקרא  וההפטרה מספר מלאכי.

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

פרשת ויקרא- מהו הקשר בין השלום לקורבנות?/ מאמר מאת: אהובה קליין .

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

פרשת ויקרא- מהו הקשר בין השלום לקורבנות?

 מאמר מאת: אהובה קליין

ציורים שלי לפרשה:

ציורי תנ"ך/ ה' קורא למשה מבין הכרובים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ קורבן עולה ויורד/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורח  תנ"ך/ סעודת מחלקי קורבן השלמים המותרים למקריב[לבעלים] ציירה: אהובה קליין (c)

"ונאכל בכל עיר [ירושלים] לכל אדם טהור"

ציורי תנ"ך/ קורבן עולה/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

\

ציורי תנ"ך/ הכוהנים עורכים את העצים על המזבח/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ המקריב קורבן עולה של יונים - מגיש לכוהן/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

הפרשה פותחת בפסוקים הבאים: "וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.  דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה--מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם.  אִם-עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן-הַבָּקָר, זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ; אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, יַקְרִיב אֹתוֹ, לִרְצֹנוֹ, לִפְנֵי יְהוָה"  [ויקרא א ,א-ד]

מדובר , בקורבן עולת נדבה - העשיר מקריב בקר, הבינוני יקריב צאן ואילו העני יקריב מן העוף כפי שהכתוב מתאר: "וְאִם מִן-הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ, לַיהוָה:  וְהִקְרִיב מִן-הַתֹּרִים, אוֹ מִן-בְּנֵי הַיּוֹנָה--אֶת-קָרְבָּנוֹ". [שם ,א, י"ד]

 השאלות הן:

א] מדוע מקריבים בהמה ולא חיה?

ב] מדוע התורה פותחת דווקא בקורבן עולה?

ג] אילו תורים, או אילו יונים יש להקריב לה' ?

קורבן מן הבהמה.

רבינו בחיי מסביר באמצעות שני פירושים:

א] ה' בחר  דווקא בבהמות ולא בחיות לקורבן - היות והבהמות בדרך כלל נרדפות על ידי החיות ופסל את החיות מפני שהן רודפות ומהעניין הזה ,דרשו רז"ל: "הווי מן העלובין ולא מן העולבים מן  הנרדפים ולא מן הרודפין"

ובמיוחד התורים ובני יונה הם הכי נרדפים ולכן הכשיר אותם הכתוב למזבח. ומכאן המסקנה : כי ה' הכשיר את הבהמות והעופות משום שהם  נרדפים.

רז"ל מבססים את דבריהם  על הפסוק: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" מכאן  שהכתוב מדמה את אוהביו [הנעלבים] לשמש - לפי שהשמש הייתה עלובה  כשקטרגה הלבנה ואמרה: אי אפשר ששני מלכים ימשלו תחת כתר אחד.

וכשם שה' דימה את עלבונם לעלבון השמש - כך את זכות אורם –לזכות אור  השמש.

ב] הטעם השני: שהכתוב הכשיר את הבהמות להקרבה על המזבח - כדי ללמד על מידת התמימות ,מידה שראויה לבני אדם שיתנהגו בה, היות והבהמות מסמלות  תמימות, משכנם של הבהמות במקום מיושב ובהם בחר גם יעקב אבינו, וההוכחה לכך היא: שרבקה - אמו אמרה לו: "לך נא אל הצאן", ויעקב היה בוחר תמיד בדרך השלום ועל כן נקרא: "איש תם" שתרגומו: איש שלום. גם התורה שניתנה לזרעו כולה - שלום כמו שכתוב: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" [ משלי ג]

וישראל מכונים בשם: "שולמית" כמו שכתוב בספר שיר השירים: "שובי,שובי השולמית" , עם ישראל מסמל את השלום -שדר בתוכו, לכן ה' בחר  בסוג זה של קורבנות- היות והם מסמלים את השלום בעולם. ואילו את החיות שהם מסמלים רשע – אלוקים פסל להקרבה על המזבח.

עשיו הרשע היה איש שעיר ,חי במדבר והיה מרוחק ממזרח השמש  בגבורתו כמו שנאמר :"..יודע ציד, איש שדה" הוא בחר דווקא בחיות - שמשכנם במדבר אזור שיממון וחורבן. מצב זה מנוגד  למידת השלום. מטעם זה התורה מצווה לבנות את המזבח מאבנים וללא אבני גזית – כי חרבך הנפת עליה .

החרב – הוא ירושה לעשיו כפי שהדבר מתבטא בפסוק: "וְאִם-מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה-לִּי, לֹא-תִבְנֶה אֶתְהֶן  גָּזִית:  כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ, וַתְּחַלְלֶהָ".[שמות כ, כ"א]  מכיוון שתכלית המזבח: להאריך ימים ואילו החרב מקצר את הימים , דרשו רז"ל: שאין זה מן הדין שיונף המקצר על המאריך.

הרמב"ן  טוען : שאין מקריבים חיות -כי זה לאו הבא מכלל עשה כשמקריב חיה כמו  שנאמר בזבחים פרק שלישי [ל"ד]: "המעלה אברי חיה רבי יוחנן אומר: עובר בעשה"

הרב שמשון רפאל הירש מדגיש שהקרבת חיה פסולה - אפילו בדיעבד והוא מבסס את דבריו על הפסוק: "בקר וצאן אמרתי לך ולא חיה" [זבחים ל"ד] מכאן שרק אותן הבהמות אשר יכולות על פי טבען לשתף פעולה עם האדם כשרות לייצג את  אישיותו בקרבן שהוא מקריב.

 קורבן עולה.

רבינו בחיי מסביר: מדוע התורה מקדימה את קורבן עולה לשאר הקורבנות?

על דרך הפשט: המחשבה היא ראשית הכול ואם חשב על  החטא תחילה -מכאן שיבצע את החטא גם בפועל-דהיינו שיעבור ממחשבה שלילית למעשה שלילי שהוא החטא. מטעם זה הכתוב הקדים את קורבן העולה.

ומדוע הכתוב מזכיר תחילה פר ואחר כך צאן ובסוף את העוף?

 ותשובתו: כי פר מוקרב על ידי העשיר- היות  ואדם זה- בעל לב גס , גאוותן ובוטח בעושרו בלבד, לכן חויב להביא פר.

אדם במעמד בינוני שאין ליבו גס ואין  הוא נוהג לחטוא תמיד-מביא קורבן מן הצאן.

אדם עני שליבו נכנע והוא שפל, לעומת שאר בני אדם מביא קורבן מן העוף - לפי שהשווי הכספי של הקרבן אינו כרוך בממון רב.

משום כך, קורבנו של כל אחד ואחד על פי גודל חטאו.

ועל דרך הקבלה: התורה הקדימה את העולה - כנגד הבינה, ולכן סידור הפרשיות כגופי הקורבנות:

ראשית, קורבן עולה.

בשלב הבא- קורבן שלמים ואחר כך- פר כהן משיח שהוא חטאת וזה כמו סדר שלושת השמות שמצויים בשלוש עשרה מידות.

העולה- היא למעלה מן המידות.

קורבן השלמים למכריע ביניהם כדי להשלימם.

פר כהן משיח –הוא החטאת לכנסת ישראל כפי שהכתוב מציין: " וחטאתם לפני ה' " [ויקרא ט"ז] חטאת לכנסת ישראל.

הרב שמשון רפאל הירש מסביר: את מהות השם: "עולה" שנגזר מן הצורך והרצון  לעלות ולהתקדם, אדם שמביא קורבן "עולה" מבין שעליו לעלות  קדימה לעבר הטוב האלוקי. ויש לו הכוח לבצע זאת.

אדם זה מגיע לידי הבנה: שהוא נכשל במילוי חובתו ומטרת קורבן העולה להזהירו מכישלונות עתידיים. ועל כן קורבן עולה- מסמל את העלייה וההתקדמות בדרך  הרוחנית.

 תורים ובני יונה.

רבינו בחיי מסביר בשני אופנים:

על דרך הפשט: התורה בחרה דווקא את הגדולים בתורים מהטעם של הדבקות והמסירות שיש בהם, כי ידועה שהנקבה שבהם המאבדת את בן זוגה, לא תדבק בבן זוג אחר לעולם. וכך הם עם ישראל תמיד דבקים בה' ואינם נוטשים את דבקותם בו - לטובת  אלוהים אחרים.

לכן התורים כשהם קטנים - פסולים להקרבה קודם בשלותם  לזווג.

לעומת זאת אצל היונים - התורה פסלה את הגדולים שבהם מפני שהם קנאים לכל אחד ובסופו של דבר באים לידי פירוד לכן בקבוצה זו –נבחרו דווקא הקטנים טרם יגיעו לידי בשלות לזווג.

את התרנגולים התורה כלל לא הכשירה, לפי שהם נחשבים לבעלי זימה.

על דרך הקבלה: התורים יסודם מים ולכן התורה הכשירה דווקא את הגדולים- וזאת כדי לרמוז שהחסד דרוש  בכמות גדולה בעולם בכל דבר.

לעומתם , היונים –יסודם אש, כמו שכתוב: "ואברותיה בירקרק חרוץ, כי זהב ירוק גון האש" [תהלים ס"ח] לכן נפסלו היונים הגדולים והוכשרו הקטנים.

לסיכום לאור האמור לעיל ניתן להסיק : כי התורה מתחשבת במעמדו של המקריב ועל כן, העשיר מקריב מן הבהמה, המעמד הבינוני -מקריב צאן ואילו העני - יקריב עוף.

מעניינת גם ההבחנה שהתורה עושה בין תורים ליונים.

על פי הכשרת סוגי הקורבנות: בהמות ולא חיות, בעופות- תורים גדולים וביונים דווקא -הוכשרו הקטנים- המשותף לכל הקורבנות שהוכשרו להקרבה - הוא סמל השלום והנאמנות,  המסמל את עם ישראל- עם השלום.

בימינו לא ניתן לקיים את הקרבת הקורבנות מכל סוג שהוא ועל כן התפילה ממלאת את מקומה.

 מי ייתן שלא נחטא עוד ונזכה בקרוב לבניין המקדש ועבודת הכוהנים.

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

קורבן עולה/ שיר מאת: אהובה קליין (c)

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

 קורבן עולה /  שיר מאת: אהובה קליין ©

הוא חטא במחשבות

קשות , נטולי רגשות

דחפוהו היישר למעמקים

 כשל  במלכודת חטאים.

חש חרטה במעשים

משתוקק ליישר הדורים

איש עני ודל

בידו יונים בסל.    

 אותם לכהן יגיש

יראה ופחד ירגיש

 פותח דף חדש

 מתעלה בליבו כמקדש.

הערה: השיר בהשראת פרשת ויקרא [חומש ויקרא]

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ נשים חכמות הלב מביאות את תוצרתן למשה/ ציירה: אהובה קליין (c)

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ נשות חכמות הלב מביאות את החוטים למשה/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]

"וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ; וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה, אֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן, אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וְאֶת-הַשֵּׁשׁ".

[שמות ל"ה, ג]

Biblical paintings by Ahuva Klein

The women who have wisdom in their hearts are

 bringing their works of art  to Moses

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ משה בדרך לאוהל מועד/ ציירה: אהובה קליין (c)

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ משה בדרך לאוהל מועד/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על  בד]

Biblical paintings by Ahuva Klein
Moses is going to the Mishkan.

 "וְהָיָה, כָּל-מְבַקֵּשׁ יְהוָה, יֵצֵא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.  וְהָיָה, כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל-הָאֹהֶל, יָקוּמוּ כָּל-הָעָם, וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ; וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה, עַד-בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה".
[שמות ל"ג, ח]

הטכניקה: שמן על בד.

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

פרשת ויקהל- פקודי,חכמת הלב מהי?/ מאמר מאת: אהובה קליין (c)

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

פרשת :ויקהל פקודי- חכמת הלב- מהי ?

 מאמר מאת: אהובה קליין.

 ציורים שלי לפרשה:

ציורי תנ"ך/ משה מקהיל את העם/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך בעבודתם/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ בני ישראל מביאים תרומות עבור המשכן וכליו/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ הנשים טוות  צמר למשכן/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ המנורה במשכן/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד

ציורי תנ"ך/ בני ישראל תורמים חומרים עבור המשכן וכליו לחכמי הלב/ ציירה: אהובה קליין (c)

[שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ הכהן וחושן המשפט/ציירה: אהובה קליין(c)

ציורי תנ"ך/ משה מלביש את  בני אהרון  /ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ מזבח הזהב/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ שלחן  לחם הפנים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ רחיצת הכוהנים טרם הכניסה למשכן/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ הכרובים מעל ארון הברית במשכן/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ נשות חכמות הלב מביאות את החוטים למשה/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]

בפרשה התורה מתארת: כיצד משה מקהיל את כל העם - כדי להשמיע להם : כי כל איש אשר ידבנו ליבו יתרום למשכן, זהב, כסף, נחושת, תכלת ,ארגמן ושאר חומרים..

משה ראה  בתרומת העם חשיבות גדולה- לפי שהמשכן היה מרכז רוחני ראשון בישראל והוא היה מותנה בשיתוף מלא של כל חלקי הציבור- למען  ייקחו חלק בהקמתו.

ואכן הייתה הענות מלאה כפי שהכתוב מציין: "והמלאכה הייתה דיים לכל המלאכה לעשות אותה והותר" [שמות ל"ו, ז]

בפרשה , ישנו  דגש רב על אומנות המשכן ובאומנות זו לוקחים חלק: האומנים: בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחסימך  וגם הנשים חכמות הלב אשר טוו מצמר -העיזים- חוטים.

וכך התורה מתארת: "וְכָל- אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ; וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה, אֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן, אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וְאֶת-הַשֵּׁשׁ.  וְכָל-הַנָּשִׁים--אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה, בְּחָכְמָה:  טָווּ, אֶת-הָעִזִּים" [שמות ל"ה, כ"ה-כ"ו]

חכמת הלב מאפיינת גם את בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך.

כפי  שהכתוב מציין: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רְאוּ קָרָא יְהוָה בְּשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה.  לא וַיְמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה.  וְלַחְשֹׁב, מַחֲשָׁבֹת--לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף, וּבַנְּחֹשֶׁת.  וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ; לַעֲשׂוֹת, בְּכָל-מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת.  וּלְהוֹרֹת, נָתַן בְּלִבּוֹ:  הוּא, וְאָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן.  מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת-לֵב, לַעֲשׂוֹת כָּל-מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב, וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ, וְאֹרֵג; עֹשֵׂי, כָּל-מְלָאכָה, וְחֹשְׁבֵי, מַחֲשָׁבֹת." [ שמות ל"ה]

השאלות הן:

א] מה הייתה מומחיותן של  נשות חכמות הלב?

ב] מה המשמעות של חכמת לב?

תשובות :

מומחיותן של חכמות הלב:

רש"י מסביר:  הנשים היו טוות את  החוטים על גבי העיזים- בעוד שהשיער היה מחובר לגוף העז  וזו הייתה חכמה מיוחדת .

רבינו בחיי מסיק מסקנה מעניינת:" מכאן שאין ראוי להיות חכמת האישה, אלא במטווה  ובזריזות צרכי ביתה וכבוד בעלה, ולכך מנעו רז"ל ללמד תורה לבנות שנאמר: "ושננתם  לבניך ולא לבנותך ואמרו כל המלמד את בתו תורה , כאילו מלמדה תפלות"

"תפארת יהונתן"- מפרש: כי בעלי חיים וכל המחובר לבעלי חיים אינם מקבלים טומאה, לכן נשים אלה הצטיינו בחכמה על כך שהיו טוות את הצמר מעל- גבי העיזים וזאת כדי למנוע טומאה מהצמר תוך כדי  מלאכת הטוויה.

ספורנו מבהיר: כי מטרת הנשים  בטוויית הצמר  בעודו מחובר לגוף העז -כדי שבטוויה  יהיה זוהר נוסף, כי כאשר גוזזים את הצמר ואז עוסקים במלאכת הטוויה - האיכות יורדת.

הרב שמשון רפאל הירש אומר: לנשים הטוות את הצמר היה יתרון על  אנשים שהביאו חומרים בלתי מעובדים, או חומרים מעובדים על ידי  אחרים, הנשים נטלו על עצמן בהתלהבות לטוות את הצמר בכבודן ובעצמן.  והייתה להן שמחה לתרום את מלאכתן למען הקמת המשכן.

בעוד ששאר הנשים הכישרוניות היו מזדרזות להכין את האריגים הנחוצים בשביל יריעות המפוארות של המשכן, הרי הנשים החכמות יותר, דווקא בחרו במלאכת הטווייה שהיה מיועד ליריעות, שאומנם היו פחות יפות אבל נועדו להחזיק יחד את כל המשכן -היות והם היוו את עיקר האוהל ובבניית האוהל מתרכזת עיקר מהות האישה, על ידי מלאכת מחשבת זו הוכיחו  את אצילות נפשן ואת הרגשתן   ואת  הנשיות שלהן האמיתית ואת חכמתן המיוחדת.

במסכת שבת [צ"ט] מתוארת שיטתן המקצועית של נשות חכמות הלב באופן טווית  יריעות העיזים:

"שטוף בעיזים וטווי מן העיזים"

חכמת לב.

גם הנשים הטוות את יריעות העיזים עבור המשכן וגם האומנים בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך קרואים בתואר: חכמי לב.

הרב חיים לייב הלוי שמואלביץ [ראש ישיבת מיר ] מביא בספרו: "שיחות מוסר- שערי חיים "- הסבר יפה על מושג זה - על סמך הפסוק:

"ובלב כל חכם לב נתתי חכמה" [שם ל"א, ו] מכאן ניתן ללמוד שאדם החפץ במידה של חכמת הלב ,הוא צריך להקדיש לכך את כוחותיו , ובלב מעין זה הקב"ה מעניק  חכמה.

בתנ"ך  אנו מוצאים את שלמה המלך שעליו נאמר: "וה', נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לוֹ" [מלכים-א ,ה, כ"ו]

מהדוגמא הזו ניתן ללמוד: מהי הדרך להשגת החכמה- על ידי שנתבונן מה היה הגורם לכך ששלמה המלך זכה בחכמה.

וכך נאמר: "בְּגִבְעוֹן, נִרְאָה  ה' אֶל-שְׁלֹמֹה--בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה; וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, שְׁאַל מָה אֶתֶּן-לָךְ"? [מלכים-א, ה'-י"ב]

ותשובת שלמה הייתה: "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ, לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ, לְהָבִין, בֵּין-טוֹב לְרָע:  כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט, אֶת-עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה.  וַיִּיטַב הַדָּבָר, בְּעֵינֵי  ה' "

ועל כך הקב"ה ענה לו: "...ַיעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא-שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא-שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר, וְלֹא שָׁאַלְתָּ, נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ; וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין, לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט.  הִנֵּה עָשִׂיתִי, כִּדְבָרֶיךָ; הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ, לֵב חָכָם וְנָבוֹן, אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא-הָיָה לְפָנֶיךָ, וְאַחֲרֶיךָ לֹא-יָקוּם כָּמוֹךָ...."

מכאן ניתן להסיק: כי שלמה המלך השיג את החכמה בלב רק מתוך רצונו העז  בהשגת החכמה., הוא עד כדי כך השתוקק לחכמה שלא ביקש  בקשות נוספות. הוא היה מוכן לוותר על עושר ואריכות ימים ולמרות שאושר החיים הוא עקרון חשוב מכל, שלמה היה מודע לכך שחיים ללא חכמה- הם חסרי ערך ועל כך כתב הרמב"ם:[רוצח פ"ז, ה"א] "וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין"

מהטעם הזה שלמה  השתוקק להשיג את החכמה ,כי עצם תשוקת החכמה היא אשר מזכה את  בעליה בחכמה. מכאן אנו לומדים: כי חכם לב הוא אדם השואף בכל מאודו לקבל חכמה וזוהי "חכמת הלב" כמו שכתוב: ובלב כל חכם לב נתתי חכמה.

גם  יהושע בן נון זכה לחכמה  הוא מילא את מקומו של משה והוא הגיע למעלה זו- היות והוא ביקש חכמה כמו שכתוב:" וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן--אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ"; [במדבר כ"ז, י"ח]

וספורנו מסביר: "מוכן לקבל אור פני מלך חיים, כעניין שכתוב:" ובלב כל חכם לב נתתי חכמה"

כלומר: שאיפתו של יהושע הייתה: להתעלות מבחינה רוחנית ולקבל אור פני מלך חיים, ובשל תשוקתו זו- זכה בחכמה-חכמת הלב.

הרב שמואלביץ מוסיף ואומר: שאדם השואף להשיג את החכמה, חייב לעשות כל המאמצים כדי להשיג מעלות נצחיות אלה ויחד עם ההשתדלות זו - יש גם להרבות בתפילה למען השגת מעלה זו.

התפילה היא מעין "בית קיבול" שעל האדם להכין למען השגת החכמה וכך ה' ימלאהו בחכמה עד בלי די.

 לסיכום, לאור האמור לעיל: ניתן להבין ,מדוע הנשים הטוות את יריעות העיזים עבור המשכן וגם אומני המשכן: בצלאל בן אורי ואהליאב בן  אחיסמך - זכו בתואר "חכמי לב"- מתוך התשוקה הרבה והתפילות להשגת מעלה זו .

 מי ייתן ונזכה בקרוב לבניין הבית השלישי ואומנים  בעלי חכמת הלב - אשר  בכוחם לבצע את מלאכת המחשבת במקדש - דוגמת  הנשים בעלות חכמת הלב  ואומני המשכן: בצאלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך.

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)