הזיכרון במבט מקראי - מהו הסיכון הטמון בשכחה?
מאמר מאת: אהובה קליין.
נושא הזיכרון חשוב
לנו לאורך כל חיינו בפרט ובכלל.
אדם השוכח פרטים באופן קיצוני - יהא גילו ,או השכלתו, אשר יהא - הדבר
חייב להדאיג ורצוי שיקדים רפואה למכה
ויפנה בהקדם לרופא - זאת על מנת למנוע הדרדרות במצבו – טרם יאחר את המועד.
הוא הדין גם לגבי עם
שלם - דוגמת עם ישראל. לאורך התנ"ך אנו מצווים באזהרות
רבות מבורא עולם בנושא הזיכרון ומנגד בסכנת השכחה:
ציורי תנ"ך/"השמר לך פן תשכח..."/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
ציורי תנ"ך/"השמר לך פן תשכח..."/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
התורה מזהירה את עם
ישראל לא לחשוש מהאויבים סביבו בעודו יושב
בארצו- מולדתו, כפי שהכתוב מציין
זאת:
"כי
תאמר בלבבך רבים הגויים האלה ממני איכה אוכל להורישם? לא תירא מהם זכור תזכור את
אשר עשה ה' אלוקיך לפרעה ולכל מצרים: המסות הגדולות אשר- ראו עינך והאותות והמופתים
והיד החזקה והזרוע הנטויה אשר הוציאך ה' אלוקיך כן יעשה ה' אלוקיך לכל העמים אשר אתה
ירא מפניהם.." [דברים ז, י"ז]
מכאן שאם לא נשכח את
כל הניסים שהקב"ה הביא על עם
ישראל לאורך כל הדורות- הדבר ימנע פחד
ודאגה מפני האויבים סביב- אשר אינם מפסיקים לאיים על קיומנו השכם והערב- בכל זמן ועת.
ומנגד קיים החשש, כי כאשר עם ישראל ירגיש רווחה כלכלית בארץ הבחירה- יזקוף זאת לכוחו ופועלו בגדר: "כוחי ועוצם
ידי עשה לי את החיל הזה"
כפי שהתורה מזהירה על
כך: "והיה כי יביאך ה' אלוקיך אל- הארץ אשר נשבע לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב
לתת לך ערים גדולות וטובות אשר לא בנית: ובתים מלאים כל טוב אשר לא מילאת ובורות
חצובים אשר לא חצבת כרמים וזיתים אשר לא נטעת ואכלת ושבעת: הישמר לך פן-
תשכח את ה' אשר הוציאך מארץ מצרים
מבית עבדים"[דברים ו,י-י"ג]
רבי
שלום מרדכי שבדרון [המהרש"ם] מסביר: כאשר
עם ישראל יאמר בלבבו: שאומנם בדרך הטבע לא ניתן לנצח את הגויים- אלא בעזרת הקב"ה,
אז לא תהיה סיבה לפחד מהם, כי ה' ילחם בהם כשם שנלחם במצרים ובני ישראל יצאו באותות
ומופתים מעבדות לחירות. הבעיה קיימת רק כאשר עם ישראל חושב כי יוכל לנצח את אויביו
בכוחו ובעוצם ידו, אז ישנה סיבה להתיירא
מהגויים ,ההישענות על כוח בשר ודם זוהי: "משענת
קנה רצוץ" שאין יכולים לעמוד בה בשעת מבחן.
ולעניות
דעתי, שכחת כל הניסים שהקב"ה עשה לעם ישראל, הן במצרים והן במדבר על ידי שלא עזבם
אפילו לרגע אחד, אלא דאג להם לבגד ,מזון ומים ללא הרף, הבגדים היו גדלים איתם, ענני
כבוד ה' היו מעל ראשיהם -המשמעות שכבוד ה' היה בתוכם כך נדחו כל המזיקים, כי אין להם
מקום במחיצת השכינה ובני ישראל לא ניזוקו בבגדיהם וברגליהם[דברי רש"י]- בשכחה זו יש
כפיות טובה כלפי הבורא, ואילו זכירת כל הניסים שהקב"ה עשה עמנו לאורך כל הדרך-
יש בה הכרת הטוב.
גולי בבל כאשר ישבו
בניכר- לא היה בכוחם לשיר שירים על ירושלים כפי שמתואר בתהלים:
"אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ
יְרוּשָׁלִָם-- תִּשְׁכַּח יְמִינִי.
תִּדְבַּק-לְשׁוֹנִי,
לְחִכִּי-- אִם-לֹא אֶזְכְּרֵכִי:
אִם-לֹא
אַעֲלֶה, אֶת-יְרוּשָׁלִַם-- עַל, רֹאשׁ
שִׂמְחָתִי.
זְכֹר
יְהוָה, לִבְנֵי אֱדוֹם-- אֵת, יוֹם יְרוּשָׁלִָם:
הָאֹמְרִים,
עָרוּ עָרוּ-- עַד, הַיְסוֹד בָּהּ."
[תהלים קל"ז ה-ח]
לאורך
כל ההיסטוריה העם גם בהיותו בגלות- לא שכח
את שורשיו ועם שאינו שוכח את עברו ומחובר לאבותיו רק עם
כזה מסוגל לשרוד- למרות כל המהמורות והקשיים ויש ביכולתו לעמוד בפני כל האתגרים
בסיוע בורא עולם.
הנביא ישעיהו אומר: "ותאמר
ציון עזבני ה' ואלוקים שכחני: התשכח אישה עולה מרחם בן- בטנה גם אלה תשכחנה
ואנוכי לא אשכחך" [ישעיהו מ"ט]
הנביא טוען כי
בניגוד לעם ישראל המתבונן באלוקים במבט
בשר ודם וחושש שמא אלוקים שכח אותו לכן הוא שואל: וכי יתכן כי אישה תשכח את בנה? אשר ילדה אותו?
לאור האמור לעיל :
ניתן להסיק: כי עם ישראל- בכלל ובפרט- חייב להיות קשוב לזיכרון העבר- וכל זה על מנת לבנות עתיד טוב
יותר בארצו ומולדתו.
ולהודות לה' על כל
חסדיו. אמן ואמן.
