‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת כי תצא. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת כי תצא. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 11 בספטמבר 2019

פרשת כי תצא- מצוות השבת אבדה- כיצד?/ מאמר מאת: אהובה קליין.

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

פרשת כי  תצא - מצוות השבת אבדה- כיצד?

 מאת: אהובה קליין.

 היצירות שלי לפרשה:



ציורי תנ"ך/ השבת שור נידח לבעליו/ ציירה: אהובה קליין (c)



ציורי תנ"ך/ יציאה למלחמה/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ עזרה לבעלי חיים/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]

"לא תראה את- חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עימו"
[דברים כ"ב, ד]



ציורי תנ"ך/ השארת עומר לגר, יתום ואלמנה/ ציירה: אהובה קליין(c)

[שמן על בד]





ציורי תנ"ך/מצוות מחיית עמלק/ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]



"...תמחה את---זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח"[דברים  כ"ה, י"ט]



ציורי תנ"ך/ מצוות שילוח הקן/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]



ציורי תנ"ך/ הדאגה לגר, יתום ואלמנה/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

"כי תחבוט זיתך לא  תפאר אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה"[דברים  כ"ד, כ]


ציורי תנ"ך / עוללות לגר יתום ואלמנה / ציירה: אהובה קליין (c)

"כי  תבצור כרמך לא תעולל אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה"

[דברים כ"ד,כ"א]


העלאת תמונות



ציורי תנ"ך/ אכילת  גפן בכֶרֶם רֵעֶךָ / ציירה: אהובה קליין (c

העלאת תמונות
ציורי תנ"ך/ מצוות השבת אבדה/ ציירה: אהובה קליין (c)

העלאת תמונות
ציורי תנ"ך/ "לא תתעב מצרי/ ציירה: אהובה קליין(c)


ציורי תנ"ך/ המצורע נבדק על ידי הכהן/ ציירה: אהובה קליין (c)

השבת אבדה - אחד הנושאים בפרשה זו: והכוונה לראיית שור, שה, או חמור שאיבדו את דרכם.
התורה מצווה: לא להתעלם  מהם, אלא להצילם, כפי שהכתוב מתאר: "לֹא תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם?  הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ.  וְאִם-לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ, וְלֹא יְדַעְתּוֹ--וַאֲסַפְתּוֹ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ.  וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ, וּמְצָאתָהּ:  לֹא תוּכַל, לְהִתְעַלֵּם.  לֹא-תִרְאֶה אֶת-חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ, נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם:  הָקֵם תָּקִים, עִמּוֹ"   [דברים כ"ב, א-ה]

השאלות הן:

א] מה כוונת הכתוב:  " לֹא תוּכַל, לְהִתְעַלֵּם"?

ב] כיצד יש לקיים את מצוות השבת אבדה?

 תשובות.

 לא להתעלם משור, או שה נדחים.

רש"י מסביר: אסור לאדם  הרואה שור, או שה תועים בדרך- להתעלם מהם- לכבוש את העין כאילו אינו רואה אותם.

דעת מקרא מבהיר – כי אין להתעלם במקרה כזה כפי שנאמר: "כי  תפגע שור אויבך או חמורו תועה" [שמות כ"ב, ד] שם נאמר בשור שנקרה לו בדרכו ואין  לו  שום  בעיה לאחוז בו, אך בפרשתנו מדובר במצב שהוא רואה את בעל החיים  מרחוק והוא נידח ונדרשת ממנו  טרחה לבוא  אליו ולתפסו.

דוגמאות להשבת אבדה  [מספר "מטה שמעון"]:

א] מעשה באדם אחד שעבר ליד ביתו של רבי חנינא בן דוסא והניח שם תרנגולות ומצאה אותם אשתו של רבי חנינא בן דוסא, אמר לה  רבי חנינא: לא לאכול מהביצים שלהן ! הביצים התרבו ובקעו אפרוחים שבמשך הזמן היו לתרנגולות  והיו גורמים סבל רב לרבי חנינא ואשתו, מה עשה? מכר אותם וקנה בכסף עיזים, ובאחד הימים עבר ליד ביתו אותו אדם שהניח את התרנגולות ואמר לחברו: כאן הנחתי את התרנגולת שלי, שמע  זאת רבי חנינא, שאל אותו: יש לך סימן בתרנגולות? ענה לו: כן, ונתן לו את הסימנים, מיד הביא לו רבי חנינא את העיזים.

ב] מעשה ברבי פנחס בן יאיר שהיה  גר בעיר אחת בדרום והיו אנשים שהלכו שם לעבוד ולהתפרנס  והיו בידיהם שתי סאים של שעורים [ 26 ליטר] והפקידו אצלו, ושכחו  אותם שם והלכו לבתיהם.

ר' פנחס בן יאיר זרע את הזרעים שלהם כל שנה והיה עושה מהם גורן ואוסף אותם לאלומות.

בתום שבע שנים הלכו אותם חברים אליו ובקשו את השעורים ששכחו אצלו, ר' פנחס בן יאיר מיד הכיר אותם  ואמר להם: "בואו וטלו אוצרותיכם, הרי מאמונתו של בשר ודם אתה יודע אמונתו של הקב"ה [ מדרש רבה, עקב, פרשה ג']

ג] מעשה ברבי שמעון בן שטח שלקח חמור אחד מישמעאלי אחד, הלכו תלמידיו ומצאו בו אבן יקרה תלויה על צווארו, אמרו לו: רבי- "ברכת ה' היא תעשיר" [משלי י] אמר  להם רבי שמעון בן  שטח: חמור  לקחתי, אבן טובה לא לקחתי, מיד הלך והשיב את האבן לישמעאלי, קרא אליו אותו  ישמעאלי ואמר: "ברוך ה' אלוקי שמעון בן שטח" הווי מאומנתו של בשר ודם אתה יודע אמונתו של  הקב"ה שנאמן לשלם לישראל שכר מצוות שהם עושים, מאין לומדים זאת?

תשובה, נאמר: "ושמרתם את המצוות " [שמות י"ב] אבל מתן השכר כנראה תלוי: "והיה עקב בעקב אני פורע" [שם]

נשאלת השאלה: מפני מה נאמר כאן: "לֹא תוּכַל, לְהִתְעַלֵּם"? ואילו בשאר המצוות נאמר: "אל תתעלם"?

התשובה לכך: שמא יאמר אדם בלתי ישר: זה לא מתאים למעמד והכבוד שלי שאתעסק באבדה זו, אסתיר פניי כאילו איני רואה את האבדה הזו- האבדה השייכת לאחי. באה התורה ואומרת: דע לך שלא תוכל להתעלם מאבדה זו ,כי לא תוכל להתעלם מהקב"ה שלפניו הכול גלוי.

רבותינו אומרים: לפעמים אתה כן רשאי להתעלם מן האבדה שמצאת. אבל יש מצב שאסור לך להתעלם מהאבדה., אם כן, אימתי אדם יכול להתעלם בכל זאת מהאבדה? התשובה: אם היה כהן ומצויה האבדה בבית קברות שהכניסה אסורה לכהן, או שהיה זקן - איש מכובד ואין זה מכבודו לשאת את האבדה ברשות הרבים ,או שהיה צריך להשקיע בטיפול האבדה- יותר מאשר ערך האבדה - במקרים אלה, מוצא האבדה רשאי להתעלם.

רבינו בחיי מפרש: במצוות  השבת אבדה ניתן לגלות - יש בה רמז והתעוררות לעניין תחיית המתים -לפי שבאחרית הימים הקב"ה משיב אבדה לבעליו שישוב כל אחד לגורלו הראשון.

ומדגיש רבינו בחיי: כי האדם לא יוכל להתעלם- אינו רשאי להתעלם מאלוקים. כדי שלא יידח ממנו נידח.

הרב אהרון בן- ציון שורין  בספרו "קשת אהרון" מסביר: מצוות השבת אבדה שייכת לישראל, אבל לא לגוי, על כך אמרו רבותינו: "וכל אבדת אחיך" - אחיך ולא גוי. שאין מעלה זו קיימת בשאר העמים- כי אם בישראל בלבד שהם בגדר הבטחת:" יחיו מתוך נבלתי יקומון.." [ישעיהו כ"ו, י"ט] אבל  לגבי שאר האומות נאמר בהם: "מתים בל יחיו "רפאים בל יקומו" [ישעיהו כ"ו, י"ד] ומפרש: מהר"י קרא: מתים של עכו"ם בל יחיו.

המהרש"א אומר רעיון מעניין במיוחד: [בסוף מסכת מכות] הרי כתוב: "לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ" -"שה" זה לכאורה מיותר בפסוק ,אלא שכוונת הכתוב לרמוז על "שה פזורה ישראל" אשר אובדת בגלות והכוונה לעם ישראל- המשולים לשה אובד בגלות- בסופו של דבר הקב"ה ישיב אותם לארץ ישראל כמו שכתוב: "השב תשיבם" רעיון זה מתבטא בדברי דוד המלך:

"תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ כִּי מִצְו‍ֹתֶיךָ לֹא שָׁכָחְתִּי".

[תהלים, קי"ט-  קע"ו]

תעיתי בגלות כמו שה אובד ואני מתחנן אליך כעת: "בקש עבדך"

 בקש אחרי אבדתך שלך. שכן, מצוותיך לא שכחתי. מצוות :"השב  תשיבם" ואתה ה' ראוי לך לקיים  מצווה זו.

השל"ה הקדוש מעיר: אם באבדת ממון התורה מזהירה אותנו - הרי באבדת הנפש- כמה וכמה! מעתה יש להגיד: לא תראה אחים נידחים- שסרו מדרך התורה ומצוותיה והתעלמת מהם, לעולם אל תגיד- מה לי ולהם!, אלא, עליך לעזור להם "השב תשיבם" חובה עליך לעורר את האחים התועים ולסייע להם להשיבם לחיק התורה הקדושה.

ולעניות דעתי, כל זה בנועם ולא  מתוך כפייה.

מצוות השבת אבדה.

על פי ספר החינוך: "שלא נעלים עין מאבדת אחינו, אלא ניקח ונשיבה אליו, ועל זה נאמר: "לא תוכל להתעלם" כל עניין המצווה - כתוב במצוות עשה שלו שבסדר  זה  נאמר: "הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ" ועל כך אמרו חז"ל: כי מצוות השבת אבדה היא: מצוות עשה ונכפלה המצווה במקום אחר בתורה- לפי שנאמר: "כי תפגע שור אויבך,, השב תשיבם לאחיך [שמות כ"ג, ד]

"שורש מצווה זו- ידוע, כי יש בזה תועלת הכול ויישוב המדינה, שהשכחה- בכול מצויה- כי בהמתם וגם חייתם בורחים תמיד הנה והנה ועם המצווה הזאת שהיא בעמנו- יהיו נשמרות הבהמות והכלים בכל מקום שיהיו בארצנו הקדושה, כאילו הן תחת יד הבעלים וכל  "פקודי ה' ישרים משמחי לב" [תהלים י"ט, ט]

במילים אחרות, מצווה זו מצוות עשה מן התורה והיא חשובה מאד- לפי שבאמצעותה נשמרים כל  בעלי החיים והכלים באופן שהם כאילו בשליטת הבעלים שלהם .

רש"ר מבאר: התורה מצפה מהיהודי בעל המידות הטובות שלא יתנהג על פי שורת הדין ,אלא יחזיר את האבדה ויעזור לו גם לפנים משורת הדין, שיהיה מוכן לעשות למען חברו דבר שאפילו לא היה עושה למען עצמו. זוהי מצווה של צדקה וחסד, חז"ל אומרים: "לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דיניהם על דין התורה ולא עבדו לפנים משורת הדין" וגם אם  "החזירה וברחה, החזירה וברחה אפילו ד', או, ה' פעמים חייב להחזירה" [גמרא  בבא מציעא ל]

הדבר רמוז במילים: "הָשֵׁב "- צורת מקור בלתי מוגבל  בזמן של פעמים.

מהמילה: "תְּשִׁיבֵם" לומדים שדי להביא את הבהמה לכל מקום שמור השייך לבעלים.

לסיכום, לאור האמור לעיל. ניתן ללמוד כמה יהודי חייב לחשוב על רעהו ולעזור לו בהשבת אבדה – בין אם מדובר בבעלי חיים ,או באבדה מסוג אחר ואל לו להתעלם ולהתחמק מן המצווה- שהרי הכול גלוי לפני מלך מלכי המלכים ואדם שיונק את פנימיותו מהתורה הקדושה ומקיים את המצוות בפועל מתוך אהבה ומסירות נפש,מובטח לו  שכר, כי הקב"ה נאמן לשלם שכר ונאמן גם להיפרע מהעוברים על רצונו.

 ההפטרה:

ישעיהו פרק נד


 קטע מתוך דברי הנביא ישעיהו:

 "רָנִּי עֲקָרָה, לֹא יָלָדָה; פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא-חָלָה, כִּי-רַבִּים בְּנֵי-שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר יְהוָה.   הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ, וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ--אַל-תַּחְשֹׂכִי; הַאֲרִיכִי, מֵיתָרַיִךְ, וִיתֵדֹתַיִךְ, חַזֵּקִי.   כִּי-יָמִין וּשְׂמֹאול, תִּפְרֹצִי; וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ, וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ.   אַל-תִּירְאִי כִּי-לֹא תֵבוֹשִׁי, וְאַל-תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי:  כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי, וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי-עוֹד. ....."

ציורי תנ"ך/ "רני עקרה  לא ילדה.."[חזון ישעיהו]/ציירה: אהובה קליין (c)
[שמן על בד] [ מתוך ההפטרה לפרשה.




ציורי תנ"ך/  ברית שלום על פי דברי ישעיהו הנביא/ ציירה: אהובה קליין (c)
 "וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט, אָמַר מְרַחֲמֵךְ, יְהוָה".

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

מסירות נפש/ שיר מאת: אהובה קליין (c)

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

מסירות נפש.

 שיר מאת: אהובה קליין. ©


  אדם מהלך  בין הסלעים

  מעליו משקיף אלוקים

  גם כי יצעד  בחולות

  בנעליו חורש  עקבות.



לפתע ,יבחין בשור נידח

סטה מהדרך- ודאי ברח

אוי, אבדה גדולה לבעליו

חש רחמים ישנס מותניו.



 כי  יש לו כנפי רוח

 גיבור כארי-יפעיל כוח

 רץ כצבי-עז כנמר

לא יירתע ולא יישבר!



 מתגבר על היצר

 נחוש - קל כנשר

 מסירות נפש בעורקיו

 להציל השור בשתי ידיו!


 הערה: השיר בהשראת פרשת-"כי תצא" [חומש דברים]
*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

יום רביעי, 22 באוגוסט 2018

פרשת- כי תצא, אכילת גפן בכֶרֶם רֵעֶךָ - באילו תנאים?/ מאמר מאת: אהובה קליין.

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

פרשת  כי תצא - אכילת גפן  בכֶרֶם רֵעֶךָ - באילו תנאים?

מאת: אהובה קליין.

 הציורים שלי לפרשה:

ציורי תנ"ך/ היציאה למלחמה/ ציירה: אהובה קליין (c)

העלאת תמונות

ציורי תנ"ך/ אכילת  גפן בכֶרֶם רֵעֶךָ / ציירה: אהובה קליין (c)


ציורי תנ"ך/ עזרה לבעלי חיים/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]
"לא תראה את- חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עימו"[דברים כ"ב,ד]




ציורי תנ"ך/ השארת עומר לגר,יתום ואלמנה/ ציירה: אהובה קליין(c)
[שמן על בד]






ציורי תנ"ך/מצוות מחיית עמלק/ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]



"...תמחה את---זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח"[דברים  כ"ה, י"ט]

ציורי תנ"ך/מצוות שילוח הקן/ ציירה: אהובה קליין


(c)



ציורי תנ"ך/ הדאגה לגר היתום  והאלמנה/ ציירה: אהובה קליין (c)




ציורי תנ"ך / עוללות לגר יתום ואלמנה / ציירה: אהובה קליין (c)


"כי  תבצור כרמך לא תעולל אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה"


[דברים כ"ד,כ"א]


העלאת תמונות
ציורי תנ"ך/ מצוות השבת אבדה/ ציירה: אהובה קליין (c)

העלאת תמונות
ציורי תנ"ך/ "לא תתעב מצרי/ ציירה: אהובה קליין(c)


ציורי תנ"ך/ "רני עקרה  לא ילדה.."[חזון ישעיהו]/ציירה: אהובה קליין (c)
[שמן על בד] [ מתוך ההפטרה לפרשה.



אחד הנושאים בפרשה : כיצד  ינהג אדם בבואו אל הכרם ,או אל הקמה של רעהו? כדברי הפסוק: כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ, וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ; וְאֶל-כֶּלְיְךָ, לֹא תִתֵּן. כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ, וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ; וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף, עַל קָמַת רֵעֶךָ.   [דברים  כ"ג, כ"ה]

השאלות הן:

א] מיהו האיש הבא אל כרם ,או אל קמת רעהו וכיצד נוהג?

ב] מדוע נסמכה  פרשה זו לפרשת נדרים?

תשובות:

האיש הבא אל הכרם, או אל הקמה.

על פי רש"י :מדובר ,בפועל העובד בכרם- מותר לו לאכול ענבים כמה שירצה אך לא יאכל אכילה גסה. רש"י מסתמך על הברייתא [ב"מ, פ"ז]  אכילה גסה-  זוהי אכילה שאדם אוכל לאחר שכבר שבע.

מהמילים: "ואֶל-כֶּלְיְךָ, לֹא תִתֵּן" רש"י לומד: שהתורה לא התכוונה, אלא לפועל שהגיע אל הכרם , בשעת בציר- בזמן שהוא ממלא את  סליו של בעל הבית,  אבל  אם הוא בא רק לעדור את האדמה בכרם- אינו אוכל מן  הגפן. כן האמור, על הבא אל קמת רעהו - שבא אל תוך שדה המצמיחה דגן ושיבוליה ניצבות –זקופות ומוכנות לקצירה, רשאי הפועל לקטוף מְלִילֹת.  מלילה- היא : ראש השיבולת הנקטפת ביד באופן מועט- כמו שנאמר : "וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּלֶת    יִמָּלוּ". [איוב, כ"ד, כ"ד] אך נאסר על הפועל להניף חרמש על התבואה- כי בכך הוא לוקח  כמות מרובה מידי.

רבינו בחיי מסביר: "וְאֶל-כֶּלְיְךָ, לֹא תִתֵּן"- אסור לפועל למלא את הסל בגפן משום איסור של גזל, אלא התורה התירה לאכול- כנגד הנפש המתאווה- היות והוא עסוק בבציר וטורח בפרותיו- אם התורה לא הייתה  מאפשרת לו לאכול בהיתר ,ישנו חשש שיאכל באיסור. לכן התירה התורה לאכול עד שישבע . כמו שכתוב: "צַדִּיק--אֹכֵל, לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ"; [משלי י"ג, כ"ה] והוא הדין בקמה שמותר לפועל לקטוף בידו מלילות, אך חרמש לא יניף על התבואה.

רש"ר:  מבהיר: כי אין מדובר בכניסה אקראית אל הכרם, אלא בכניסה רגילה של פועלים וכפי שכתוב  במסכת: "בבא מציעא [פ"ז] דבר זה נלמד מן הפסוק : "ביוֹמוֹ תִיתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא-תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ", ושם הכתוב  מדבר על שכרו של הפועל.

הכתוב מזכיר כי  גם כשהפועל נמצא שם עם ה"כלי" ו"חרמש"- הכלי משמש לאיסוף היבול והחרמש משמש לקציר התבואה- מותר לו לאכול מהפירות בעודם במחובר לקרקע, אך  למעשה, בדומה ל"שור בדישו" מותר לו לאכול בפירות שעובד בהם גם לאחר שנתלשו, או נקצרו ונאספו. אך עניין זה מוגבל רק  לגבולות שהכתוב  קובע-  ומדובר  רק ב"דבר שגידולו מן הארץ", לדוגמא: כרם, קמה ,דיש.

ממשיך  רש"ר ואומר:

"והיא מתחילה "במחובר" רק כאשר הטבע כבר סיים את עבודתו "בשעת גמר מלאכה"- האדם עומד מוכן בכליו ובחרמשו לקחת לעצמו את מה שהטבע השלים, הזכות לאכול בתלוש נמשכת רק כל עוד הפירות דומים ל"דיש" וטרם הגיעו לשלב שהם מוכנים  לשימוש האדם ,ומשנגמרה מלאכת הפירות ובכך התחייבו במעשר או בחלה, תמה זכות הפועל: "בתלוש מן הקרקע עד שלא נגמרה מלאכתו"

למעשה הפועל רשאי לאכול מהיבול-  הן בתלוש והן במחובר רק כאשר הפירות הגיעו באופן טבעי להבשלתם ורק במשך אותו זמן שהפועל עוסק בהבאתם לגמר מלאכתם והכנתם לשימושו של האדם. לא לפני זה ולא אחרי זה. אלא רק  כאשר האדם [בעל הכרם, או השדה]נמצא במצב שהוא עלול לחשוב:  שהכול שלו ושייך לו בלבד. התורה  מלמדת את  בעל הקרקע מה הם זכויותיו ומה זכויותיהם של פועליו.

בנוגע לאופן האכילה: יש לאכול את הענבים ולא למצוץ אותם ,לא יאכל אכילה גסה. גם אסור לו לסחוט את הענבים ולזרוק את השאר, אסור לו לאכול את הפירות מתובלים במטרה לאכול יתר על המידה, אלא  מותר לו לאכול רק עד שישבע ולא יותר מזה.

בנוגע למילה: "מְלִילֹת"- לפי מה שנאמר במסכת ביצה [י"ב] "מוללין מלילות ומפרכין קטניות" הכוונה: "מלל"-  פירושו- הוצאת הגרעינים מתוך השיבולים ולכן,  "המְלִילֹת"- הם הגרעינים ללא קליפה.

ספר החינוך אומר  הסבר דומה לדברי רבינו בחיי ושואל מדוע  היה צריך לאסור על הפועל למלא את הסל בגפן?

התשובה: הפועל עשוי לחשוב שלא יחטא –אם ייקח מגידולי  הקרקע בשעת הבציר, או הקציר, לפי שטבעם של בני אדם שאינם  מקפידים על איסור זה, אלא  מתייחסים לכך כמו שיש להם דברים בבית ,לכן הקב"ה מרבה באזהרות , היכן שהכישלון מצוי כמו שאמרו  חכמים ז"ל בגמרא [ סוף מסכת מכות]" רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה  ומצוות"

הקשר לפרשת נדרים.

על פי דעת מקרא: נסמכה פרשת הנדרים לאיסור החל על האדם למלא את  הטנא בגפן - מהטעם: שהרי  כאשר האדם נודר נדר- מחייב לשלם משלו. וכאן באה המצווה להזהיר: שלא ייקח משל אחרים ויש כאן גם קשר ליציאה למלחמה- המתואר בתחילת פרשת כי תצא: לפי שדרך  היוצאים לקרב- להיכנס לכרמים ולשדות ולקחת לתוך סליהם מן היבול ואף נוהגים להשחית את תבואת הארץ, לכן מצווה התורה: שאם האדם מגיע לכרם בין אם הוא פועל, או באופן אקראי - שייתן את דעתו לא לגזול ולא להשחית את תוצרתה של האדמה.

 בנוסף להסבר זה ,דעת מקרא סובר:

רצתה התורה לנטוע מידה טובה בבעל השדה , או  בעל הכרם, שפועל הבא לעבוד בשדהו, בין אם בוצר ענבים, או עוסק בקציר התבואה בקמה ,יתייחס אליו בעל הבית בעין יפה ויאפשר לו לאכול מן הענבים –עד שישבע. לפי שטבעו של נפש  כל חי - כאשר רואה פירות- מבקש לאכול מהם.

לעניות דעתי - ישנו קשר גם לפרשת שופטים ,שם התורה מזהירה לא להשחית את עץ השדה וכאן התורה מזהירה - לא לגזול ולהשחית בכרם, או בקמה..

לסיכום, לאור האמור לעיל: ניתן להסיק: כי מטרת הכתוב- להציב גדר לבעל הבית שלא יגרע ולפועל שלא יחסר לחמו- וכל אחד  יהיה לו חלק שלם והשלום ישרור ביניהם.
*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

הרב אבינר