פרשת צו- מה הקשר בין בגדים- לדרך ארץ?/ מאמר מאת: אהובה קליין.

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

פרשת צו - מה הקשר בין בגדים - לדרך ארץ?

מאת: אהובה קליין.

 ציורים שלי לפרשה ולהפטרה:

ציורי תנ"ך/  הכוהן הגדול/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ אהרון ובניו סועדים בפתח  אוהל מועד/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ רחיצת הכוהנים/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ הכהן  מוציא את הדשן ל"שפך הדשן" /ציירה: אהובה קליין(c)

ציורי תנ"ך/ ויסמכו אהרון ובניו את ידיהם על ראש האיל/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]

 ציורי תנ"ך/ קורבן עולה/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ הכוהנים עורכים את העצים על המזבח/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ סעודת קורבן שלמים בירושלים/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ משה חוגר את האבנט לכוהנים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ המקריב קורבן עולה של יונים - מגיש לכוהן/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ משה מביא את שמן המשחה לאוהל מועד/ ציירה: אהובה קליין (c)

"וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת:  אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם, אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה, עַד-בְּלִי-דָי".[שם, ז- י"א]

ציור מתוך ההפטרה לשבת הגדול/ הברכה על פי הנביא מלאכי/ ציירה: אהובה קליין (c)

הפרשה פותחת בתיאור  הקרבת  קורבן העולה ועבודתו של הכהן: "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה:  הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ.  וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד, וּמִכְנְסֵי-בַד יִלְבַּשׁ עַל-בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת-הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת-הָעֹלָה, עַל-הַמִּזְבֵּחַ; וְשָׂמוֹ, אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ.  וּפָשַׁט, אֶת-בְּגָדָיו, וְלָבַשׁ, בְּגָדִים אֲחֵרִים; וְהוֹצִיא אֶת-הַדֶּשֶׁן אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, אֶל-מָקוֹם טָהוֹר.  ה וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר; וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה, וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים". [ויקרא ו, א-ה]

 השאלות הן:

א] "צו את אהרן ואת בניו" - מה משמעות הציווי לאהרן ובניו?

ב] "וּפָשַׁט, אֶת-בְּגָדָיו, וְלָבַשׁ, בְּגָדִים אֲחֵרִים והוציא את הדשן"- כיצד?

תשובות.

משמעות הציווי .

הרב שמשון רפאל הירש מסביר: הציווי  מכוון לכוהנים בזמן הלילה ,זה הזמן שהמקדש מופקד  בידיהם בלבד ואינו פתוח בפני  שאר האומה.

על פי  אחד ממדרשי חז"ל: כל מי שמתנהג באופן של גאווה- סופו כקורבן עולה הנשרף על המזבח-כפי שכתוב: "הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה"  הגאווה- סופה רע.

בספר שופטים[י"ב, ו] מסופר: על ארבעים ושניים אלף שנהרגו בימי יפתח הגלעדי, מפני מה נהרגו? לפי שגלעד נדר- נדר לעלות את בתו על גבי המזבח ופנחס בן אליעזר  שימש  באותם ימים בכהונה, מן הראוי היה ,שיפתח  ילך אל פנחס על מנת שיתיר לו את הנדר .  אך יפתח לא ניגש אליו,  מתברר שיפתח היה גאוותן באומרו: שהוא ראש לכל ישראל ולא מתאים לו להשפיל את עצמו  וללכת אל פנחס הכהן שיתיר לו את הנדר. ומנגד פנחס  אמר: אני כוהן גדול בן כוהן גדול וכיצד אגש אל  יפתח שהוא בעיניי עם הארץ? לכן שניהם נתחייבו בדמה של בת יפתח.

"אמר רבי יהושע בן לוי: בוא וראה, כמה גדולים נמוכי הרוח[האנשים הצנועים] לפני הקב"ה- שבזמן שבית המקדש היה קיים, אדם מקריב עולה- שכר עולה בידו, מנחה- שכר מנחה בידו ,אבל מי שדעתו  שפלה- מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקורבנות כולם שנאמר: "זבחי אלוקים- רוח נשברה" [תהלים נ"א, י"ט]

הזבחים הנרצים לפני ה' אינם קורבנות ומנחות, אלא רוח נכנעת ושפלה של האדם"

מדרש נוסף מסביר: מדוע היה מוקד האש דווקא על המזבח ולא בשום מקום אחר?

נאמר: "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי" [שמות כ, כ"א]

מדוע ,דווקא, מן האדמה?

אלא, לפי שהאדם נוצר מן האדמה ונקרא שמו: "אדם" היות ומקורו מן האדמה ומקריבים על המזבח את הקורבנות שהוא בנוי מאדמה וזאת כדי לכפר על גופו של האדם אשר לוקח מן האדמה.

החלפת בגדי  הכהונה והוצאת הדשן.

על פי המדרש: אמר רבי יוחנן: מאין לומדים כי יש ללבוש בגדים מיוחדים לדבר מצווה? התשובה לכך בפסוק:  "וּפָשַׁט, אֶת-בְּגָדָיו, וְלָבַשׁ, בְּגָדִים אֲחֵרִים" למדו על כך בבית מדרשו של רבי ישמעאל: בגדים שאדם לבש בזמן שבישל בהם , אל ימזוג בבגדים אלה שתייה לרבו.

"בעל הטורים" אומר על המיליםְ" "לָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד, וּמִכְנְסֵי-בַד יִלְבַּשׁ עַל-בְּשָׂרוֹ", כמו שנאמר: "וְיוֹאָב חָגוּר מִדּוֹ לְבֻשׁוּ" [שמואל ב', כ, ח]

בגדי הכהן יהיו מותאמים  לגוף הכוהן במסורה,- לפי שבגדי כהונה היו כעין בגדי מלחמה והמעיל היה כמין תחרה ובזכות לבושם היו מנצחים במלחמות.

הרמב"ן סבור: כי מה שנאמר: "לָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד"- הכוונה לכותונת של הכוהן שתהיה מותאמת לגופו ולא יהיה דבר חוצץ בין הבגד לגוף.[כדברי רש"י]

לגבי תרומת הדשן ,חייב הכהן ללבוש בגדי כהונה ואין עבודה בשני הבגדים מהם. אלא כוונת הכתוב שתהא הכותונת בהתאם למידת הכהן, שאם היו קצרים מידי ואינם מכסים את רגליו והוא עבד  בהם- אזי עבודתו פסולה. וכיוון שהכתוב הזכיר את בגדי הכהונה- הרי לכהן הדיוט –ישנם ארבעה בגדים ומנגד שמונה בגדים- לכהן גדול.

 הרמב"ן מבהיר: אין זה חובה שהכהן יפשוט את בגדיו ויחליפם בבגד שמתאים יותר להוצאת הדשן אל מחוץ למחנה, אלא החלפת הבגדים- היא דרך ארץ כדי שלא ילכלך את בגדיו בעת שהוא מוציא את הדשן.

וכך יהיו לכוהנים בגדי חמודות  לעבודותיהם ואילו להוצאת הדשן ילבשו בגדים פחותים.

מוסיף ואומר הרמב"ן שישנה סברה [מסכת יומא כ"ג] אין הוצאת הדשן צריכה בגדי כהונה, אלא על מנת שלא ילכלך את בגדי כהונתו בעת הוצאת הדשן ילבש בגדי חול.

"בעל הטורים" מסביר: "וּפָשַׁט, אֶת-בְּגָדָיו, וְלָבַשׁ, בְּגָדִים אֲחֵרִים והוציא.." המילים: "אֲחֵרִים והוציא.." בגימטריא- פרושו: הכוהנים בעלי מומים, מכאן שבעל  מום רשאי להוציא את הדשן.

רש"י מסביר את משמעות הרמת הדשן:  זהו דשן שנגרם כתוצאת  משריפת העצים בלבד.

על פי המשנה ישנו תיאור על הרמת הדשן במשכן ויותר מאוחר במקדש:

משנה: "קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו מִן הַכִּיּוֹר, נָטַל מַחְתַּת הַכֶּסֶף וְעָלָה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, וּפִנָּה אֶת הַגֶּחָלִים הֵילָךְ וְהֵילָךְ וָחָתָּה מִן הַמְּאֻכָּלוֹת הַפְּנִימִיּוֹת, וְיָרַד. הִגִּיעַ לָרִצְפָּה, הָפַךְ פָּנָיו לַצָּפוֹן, הָלַךְ לְמִזְרָחוֹ שֶׁל כֶּבֶשׁ כְּעֶשֶׂר אַמּוֹת. צָבַר אֶת הַגֶּחָלִים עַל גַּבֵּי הָרִצְפָּה רָחוֹק מִן הַכֶּבֶשׁ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, מָקוֹם שֶּׁנּוֹתְנִין מֻרְאוֹת הָעוֹף וְדִשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה".[תמיד כ"ח]

רשי"י אומר על המילים: "וְהֵרִים אֶת-הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת-הָעֹלָה" זהו מאמר מוסגר המתאר את דרך היווצרות הדשן ,מדשן זה ירים הכהן תרומה וישים על המזבח.

בעוד שתרומת הדשן – היא חובה בכל יום, הרי איסוף הדשן מהמקום המיוחד על המזבח- אינו חייב בכל יום, אלא רק כאשר הדשן נערם בצורה רבה מידי בדומה לתפוח באמצע המזבח ,דשן זה היה אוסף הכהן במחתה- מין כלי ומפנה אותו למקום הנקרא: "שפך הדשן"- אשר היה מחוץ למחנה.

מטרת הוצאת הדשן: לנקות את המזבח משיירי קורבנות היום הקודם- כדי לאפשר להתחיל   על יסוד חדש לגמרי את היום החדש. ומכאן מסר חשוב: אל לנו להתגאות בהישגי העבר, אלא יש לפנות את הדרך לקראת  תפקיד חדש שאליו כל יום מצפה מאתנו, את הדשן מוציאים מחוץ לשלושת המחנות-העזרה- היא מחנה אחד. מחנה שכינה .הר הבית  הוא המחנה השני- מחנה לוויה. כל העיר עד החומות-  הוא המחנה  השלישי- מחנה ישראל.

המקום  ששופכים את הדשן נקרא:  "שפך הדשן" והמקום חייב להיות טהור.

לסיכום, לאור האמור לעיל ניתן להסיק:   כיצד החלפת בגדים קשורה לדרך ארץ  ובנוסף לכך-עצם תפקיד  הכהן  לפנות מידי פעם את הדשן - אל מחוץ לשלושת המחנות- מלמדנו - כי אל לנו להיות תקועים בעבר, אלא תמיד לשאוף קדימה למטרות חדשות בחיים.

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

פרשת ויקרא- מהי זכותו של העני?/ מאמר מאת: אהובה קליין.

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

פרשת ויקרא- מהי זכותו הגדולה של העני?

 מאמר מאת: אהובה קליין.

הציורים שלי לפרשה:

ציורי תנ"ך/ ה' קורא למשה מבין הכרובים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

 ציורי תנ"ך/ קורבן עולה ויורד/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ העני מגיש קורבן מנחה לכהן/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ המקריב קורבן עולה של יונים - מגיש לכוהן/ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ קורבן עולה/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ הכוהנים עורכים את העצים על המזבח/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/   סעודת קורבן שלמים/  ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

אחד הנושאים  בפרשה: הקרבת קורבן מנחה לה' כפי שהכתוב מתאר: "וְנֶפֶשׁ, כִּי-תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה--סֹלֶת, יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ; וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן, וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה. וֶהֱבִיאָהּ, אֶל-בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים, וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ, עַל כָּל-לְבֹנָתָהּ; וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת-אַזְכָּרָתָהּ, הַמִּזְבֵּחָה--אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ, לַיהוָה.  וְהַנּוֹתֶרֶת, מִן-הַמִּנְחָה--לְאַהֲרֹן, וּלְבָנָיו:  קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, מֵאִשֵּׁי יְהוָה".[ויקרא ב' א-ג]

השאלות:

 א] מדוע כתוב: "וְנֶפֶשׁ, כִּי-תַקְרִיב "?

 ב] מהי מהות המנחה?

תשובות.

"וְנֶפֶשׁ, כִּי-תַקְרִיב"

רש"י מסביר: כי המילה "נֶפֶשׁ" לא נאמרה בכל הקרבנות ,אלא במנחה, כי מי שמתנדב להביא קורבן מנחה - הוא העני, אמר עליו הקב"ה: מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו [מנחות ק"ד]

"אמר רבי יצחק: מפני מה נשתנית מנחה? שנאמר בה: "נפש"? אמר הקב"ה: מי דרכו להביא מנחה? עני [שהרי אין לו בהמות] מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני" [מנחות ק"ד]

בעל הטורים מבהיר: נאמר: "נֶפֶשׁ "- בקורבן מנחה - כי קורבן זה בא על ידי נפשו של המקריב, היות  וקורבנו של העני  בא מתוך טרחתו על ידי מסירות נפש עד שהוא משיג את הקורבן.

האדמו"ר רבי שניאור זלמן מלאדי[מייסד חסידות חב"ד] מן הכתוב במשלי:
"זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה"[משלי כ"א, כ"ז] מסיקים חז"ל: כי קרבן ללא  תשובה אין באפשרותו לכפר [זבחים ז', ע"ב] אך הוראה זו של חז"ל אינה כוללת את קורבן מנחה שאינו כלול  ב"זבח" כפי שאומר ר' שמעון במסכת מנחות [ג', ע"ב]"שאין המנחות דומות לזבחים"

מנחת עני - שהיא בניגוד לשאר הקורבנות - מכפרת אפילו בלא  תשובה של האדם המקריב ומדוע? היות ומשך כל שנות חייו של העני - נחשבות לו - לתשובה אחת גדולה ומתמשכת.

רש"ר [הרב שמשון רפאל הירש] מסביר: בדרך כלל קורבן מנחה מורה על מתנה אשר באמצעותה מכיר הנותן במקבל כאדון לגורלו, הוא מביע את תלותו במקבל ובנוסף מכניע ומשעבד את עצמו לכוח  המנהיג אותו. המביא את המנחה לה'-  מכיר בכך שהכול מאת הבורא וברצונו הם נשארים אצלו בתור הלוואה - ולכן הוא מכניע את עצמו בפני אלוקים ומוכן לציית להוראותיו.

על כן, לעומת קורבנות בהמה ועוף ששם נמסר הדם - הנחשב לנפש עצמה, ומוקרב על המזבח -כתכלית להתקרב לבורא עולם. שם הנפש עצמה היא הקורבן!

לא כן במנחה! הנפש אינה הקורבן אלא המקריב!

במנחה –"נפש החפצה לבטא את תשוקתה לקרבת ה' על ידי מתנת הכנעה..."

"שפת אמת" מסביר: גם את הרעיון של קודמיו:  כי עצם דרכו של העני -שמתנדב להביא קורבן מנחה ,מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב את נפשו, שהרי במשנה כתוב על עולת בהמה :"ריח ניחוח" ועל קורבן העוף -"ריח ניחוח" וכן נאמר גם על קורבן המנחה- "ריח ניחוח"

מכאן שאין הקב"ה מסתכל על גודל הקורבן - אחד מרבה והשני ממעיט- אין מטרת הקורבן, הגודל והערך  ,אלא עצם העובדה שהעני מביא קורבן נדבה מן הצומח ואינו קופץ מעל מדרגתו ויכולתו הכלכלית, כמו שנאמר: "טוֹב מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ" [קהלת ד' ,ו]

הכוונה על פי רש"י: "טוב מלא כף נחת" – עדיף להיות קונה נכסים מעט ומיגיעתו שיהא בהן נחת רוח ליוצרו- מאשר אחד ש "ממלא חפנים" - נכסים הרבה בעבירה שהוא עמל וגורם לעצבות רוח לפני המקום.

עצם הרצון שלו להביא את קורבן המנחה-אפילו שהוא מעט- נחשב כאילו הקריב את נפשו!

מהות המנחה.

על פי  רש"ר: ישנם חמישה  מיני מנחות הנזכרים בפרשתנו:  מנחת סולת, שני מיני מאפה  תנור- [חלות ורקיקין],מחבת ומרחשת.

חמשת המנחות מורכבות מסולת, שמן ולבונה ,אך עיקר המנחה- הסולת ואילו- השמן והלבונה-  הם תוספות. קמח סולת- מסמל את המחיה ומייצג את כל הנכסים הגשמיים שחיי האדם  תלויים בהם. המסקנה: שהסולת מסמלת את ההכנעה המביעה שהתנאי לעצם קיומנו נמצא בידי אלוקים- שאליו אנו מגישים את המנחה. ועצם הוספת הלבונה והשמן- מביעים את העשירות המתווספת למחיה  הפשוטה. כמו שנאמר: "שָׁמֵן חֶלְקוֹ"[חבקוק א', ט"ז]

הלבונה היא בעלת ריח טוב והיא מסממני הקטורת היא מביעה את "שביעות הרצון" שזוהי ברכה בפני עצמה שהרי יתכן שאדם נהנה מכל מיני דברים בעולם הזה, אך למעשה אינו מרוצה! הלבונה היא: חלק העומד בפני עצמו של הקורבן- וזאת בנוסף לסולת הבלולה בשמן.

מהמילים: "נפש כי תקריב" ניתן להסיק שקורבן מנחה הנדבה מוגבל לאדם יחידי כפי שנאמר במסכת מנחות [נ]

"הכול  באין בשותפות, לא סילק הכתוב, אלא מנחה שנאמר: "נפש" . כל שאר הקורבנות, אפילו יונה אחת, יכולים שניים, או יותר להקריבם בשותפות, היוצא מן הכלל היחיד הוא  מנחה שנאמר: "נפש" [היינו נפש אחת]

שאר הקורבנות,  הבאים מן החי , מסמלים את האדם שמוטל עליו למלא תפקיד והקורבן מסמל את הנפש יחד עם הגוף - אך דבר זה משותף לכולם- כי עם ישראל צריכים להיות מאוחדים ברוח, בנפש ובגוף  ולכן מספר בלתי מוגבל של אנשים יכולים להתאחד במתן קורבן אחד.

כמו שנאמר: "כל  ישראל ערבים זה לזה"!

בניגוד לקורבן ציבור, קורבן מנחה אינו מסמל את האיש היחיד, אלא את האמצעים לקיומו הכלכלית ושביעות רצונו. שהרי ה' מספק את המחיה לכל אחד ואחד וכאן מתגלה היסוד של ההשגחה הפרטית של ה'.

במסכת[מנחות ק"ד] נאמר: אין שניים מתנדבים עישרון אחד" וזאת כי כל אדם ואדם מקבל את ה"עישרון"- המיועד לו מאת הקב"ה.

וצריך להיזהר שלא לתת פחות משיעור המנחה שהרי אם חסר מן העישרון אפילו חלק קטן - הרי המנחה  פסולה.

המנחה היא כמו "המן" שירד לעם ישראל במדבר ונאמר על המן: "עומר לגולגולת" [שמות ט"ז, ט"ז] ועוד נאמר: "והעומר עשירית האיפה הוא" [שם ט"ז, ל"ו]   מנושא ירידת המן במדבר גם אנו לומדים על ההשגחה הפרטית שישנה על כל אחד ואחד  ולכן ניתן לומר שהמנחה היא הרחבה של ה"מן" כי השורש של המילה "מן"- מנה הקרוב למילה "מנח" מכאן שהמנחה- היא המנה שהוקצתה  מה' לכל אדם ואדם באופן נפרד. ולכן על ידי שהאדם מקריב את הסולת מבטא את הרעיון שהלחם המהווה מקור חיים הוא בעצם ה"מן"

לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להבין מדוע  הקב"ה מעריך את העני המביא  מנחה מן הצומח - כפי יכולתו והוא נחשב כאילו הקריב את נפשו.

עצם היותו כה עני במשך תקופה ארוכה - הזכות שלו היא שגם אם לא עשה תשובה, נחשב לאחד שעשה  תשובה!

בימינו, אין עניין הקורבנות נהוג,  ובהעדר בית המקדש  אנו נוהגים להתפלל לבורא עולם –דוגמת תפילת דוד המלך:

"וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יְהוָה עֵת רָצוֹן אֱלֹהִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ". [תהלים ס"ט, י"ד]

יהי רצון שכל תפילותינו יתקבלו במרומים, אמן ואמן.

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)