‏הצגת רשומות עם תוויות זריזות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות זריזות. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 13 בנובמבר 2018

פרשת ויצא- מה גנוז- בפגישת יעקב ורחל ליד הבאר?/ מאמר מאת: אהובה קליין.

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)


פרשת ויצא - מה גנוז - בפגישת יעקב ורחל ליד הבאר?

מאת: אהובה קליין.

הציורים שלי לפרשה:
העלאת תמונות


ציורי תנ"ך/ יעקב יוצא מבאר שבע - לחרן-בצווי אמו/


  ציירה: אהובה קליין(c)


העלאת תמונות

ציורי תנ"ך/ רחל שמחה בהולדת יוסף/ ציירה: אהובה קליין (c)




ציורי תנ"ך/ חלום יעקב- מלאכים עולים ויורדים/ציירה: אהובה קליין (c)

העלאת תמונות
ציורי תנ"ך/יעקב רואה את "שער השמים"/ ציירה: אהובה קליין (c)

העלאת תמונות
ציורי  תנ"ך / יעקב יוצק שמן על המצבה בבית אל/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]
העלאת תמונות


ציורי תנ"ך/ יעקב מגולל את האבן מפי הבאר/ ציירה: אהובה קליין (c)


העלאת תמונות

ציורי תנ"ך/ בכיו של יעקב לעיני רחל/ ציירה: אהובה קליין (c)




ציורי תנ"ך/ יעקב עובד בעד רחל- שבע שנים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]


העלאת תמונות

ציורי תנ"ך/ רחל אומרת ליעקב: "הבה לי בנים..".


ויעקב עונה לה:"...התחת אלוקים אנוכי.."?


ציירה: אהובה קליין (c)

העלאת תמונות

ציורי תנ"ך/ יעקב קורא לנשותיו לשוב לכנען/ ציירה: אהובה קליין (c)


[שמן על בד]

העלאת תמונות
ציורי תנ"ך/ רחל יושבת על התרפים/ ציירה: אהובה קליין (c)

בפרשה זו, יעקב מקיים את ציווי אמו יוצא מבאר שבע  בדרכו לחרן  וזוכה לפגוש את רחל ליד הבאר כפי שהכתוב מתאר:

וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב, רַגְלָיו; וַיֵּלֶךְ, אַרְצָה בְנֵי-קֶדֶם.  וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְהִנֵּה-שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי-צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ--כִּי מִן-הַבְּאֵר הַהִוא, יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים; וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה, עַל-פִּי הַבְּאֵר.  וְנֶאֶסְפוּ-שָׁמָּה כָל-הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וְהִשְׁקוּ, אֶת-הַצֹּאן; וְהֵשִׁיבוּ אֶת-הָאֶבֶן עַל-פִּי הַבְּאֵר, לִמְקֹמָהּ.  וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב, אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם; וַיֹּאמְרוּ, מֵחָרָן אֲנָחְנוּ.  וַיֹּאמֶר לָהֶם, הַיְדַעְתֶּם אֶת-לָבָן בֶּן-נָחוֹר; וַיֹּאמְרוּ, יָדָעְנוּ.  וַיֹּאמֶר לָהֶם, הֲשָׁלוֹם לוֹ; וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם--וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ, בָּאָה עִם-הַצֹּאן. וַיֹּאמֶר, הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל--לֹא-עֵת, הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה; הַשְׁקוּ הַצֹּאן, וּלְכוּ רְעוּ.  וַיֹּאמְרוּ, לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל-הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר; וְהִשְׁקִינוּ, הַצֹּאן.  עוֹדֶנּוּ, מְדַבֵּר עִמָּם; וְרָחֵל בָּאָה, עִם-הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ--כִּי רֹעָה, הִוא.  וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל, בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וְאֶת-צֹאן לָבָן, אֲחִי אִמּוֹ; וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב, וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וַיַּשְׁקְ, אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ.  וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב, לְרָחֵל; וַיִּשָּׂא אֶת-קֹלוֹ, וַיֵּבְךְּ.  וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל, כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא, וְכִי בֶן-רִבְקָה, הוּא;.. ".  [בראשית כ"ט, א- י"ד]

השאלות הן:

א]   באיזה אופן הלך יעקב לחרן?

ב]   מפגש יעקב עם רחל- ליד הבאר, מה המיוחד?

תשובות.

יעקב הולך לחרן.

נאמר:"וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב, רַגְלָיו; וַיֵּלֶךְ, אַרְצָה בְנֵי-קֶדֶם". 

רש"י מסביר:  את הקושי - מדוע נאמר תחילה  לשון משא – היינו "וַיִּשָּׂא"  ואחר כך כתוב  "וַיֵּלֶךְ"?

אלא, שמכאן ניתן ללמוד: שהיה הולך  יעקב, תחילה -  מתוך פחד וחשש [שמא עשיו ירדוף אחריו]  לכן הליכתו הייתה קשה ורגליו היו כבדות.

אך  לעומת זאת כאשר ה' הבטיח לו בשורה טובה ומעודדת שיזכה לשמירה מה' - כפי שהכתוב מציין: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ" [שם כ"ח, ט"ו] רגליו כבר לא היו כבדות וכאילו ליבו נשאם.

רש"י מבסס את הסברו על פי בראשית רבה.

ה"כלי יקר" מבהיר: "לפי שבהליכה ראשונה אמרו חז"ל [סנהדרין צד. ע"א] שקפצה  לו הארץ ולפי זה לא הייתה ההליכה תלויה בזירוז רגליו כי אם בנס, הוצרך לומר שמכאן והלאה לא הלך על ידי קפיצת הארץ - כי אם ברגליו כשאר אדם"  במילים אחרות - שכאשר יצא יעקב בתחילת דרכו  מבאר שבע לכיוון  חרן על פי רש"י   התקצרה לו הדרך שהרי היה כתוב : "ויפגע במקום" והמקום הוא הר  המוריה לפי שנעקר הר המוריה ממקומו ובא לקראתו, אך מכאן והלאה הלך כאדם רגיל.

רש"ר מסביר: שיעקב הפך לאיש אחר, לא עוד: "ויצא יעקב" אלא : "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב, רַגְלָיו" אין רגליו מוליכות אותו ,גופו אינו נושא את רוחו, אלא הנשמה נושאת את גופו.

זו הגישה שבאמצעותה יוצא לפגוש את עתידו מתוך ביטחון בה'  ושמחה בעודו חסר כל ,מלבד המקל האוחז בידו.

ומדוע היה חסר כול? לפי שישנו מדרש המספר: כי אליפז- בנו בכורו  של עשיו רדף אחרי יעקב ובציווי אביו ביקש להורגו, הציע לו יעקב לקחת את כל רכושו שהיה אתו - כך יחשב לעני ועני נחשב למת, ואליפז שהיה במלכוד רגשות, מצד אחד רצה לקיים את צווי אביו ומנגד אהב את יעקב ולא רצה להורגו, עשה כן, לכן יעקב היה חסר כול- כאשר הלך לחרן.

המפגש  של יעקב עם רחל.

רבינו בחיי  מפרש: בכל אחד מבין האבות מוצאים אנו בארות ובכל אחד מהם  נרמז בהם העתיד: באר- זהו רמז לבית המקדש שהוא עתיד להבנות בזרעם והמשיל את בית המקדש לבאר מים כי משם תצא תורה.

בנוגע  ליצחק הכתוב מציין: "מַיִם חַיִּים" [שם כ"ח, י"ט]

עוד מוסיף רבינו בחיי: נאמר: "וְהִנֵּה-שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי-צֹאן רֹבְצִים.."

המילה "שָׁם"- רומזת רמז לנוכחות ה' במקום, כמו שכתוב: "וָאָקוּם, וָאֵצֵא אֶל-הַבִּקְעָה, וְהִנֵּה-שָׁם כְּבוֹד-יְהוָה עֹמֵד" [ יחזקאל ג, י"ט]

ישראל משולים לצאן- כמו שכתוב: "וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי" [יחזקאל ל"ד, ל"א]

כאן הכתוב מזכיר: "שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי-צֹאן"- לפי שישראל מחולקים לשלוש קבוצות: כוהנים, לוויים, ישראלים והיו עולים למקדש שלוש פעמים בשנה.

לאחר שיעקב הסיר את האבן מעל באר המים לעיני הרועים ועשה זאת בקלות ובמהירות- כפי שמעיד על כך: רש"י בדומה  לאדם המסיר פקק מבקבוק – הדבר מוכיח   עד כמה כוחו של יעקב היה גדול.

 רש"ר טוען:  כי הקלות בה יעקב הרים את אבן מעל הבאר לבדו – עד כדי כך שהוא גרם לה להתגלגל-  בעוד שאבן זו הייתה כה כבדה שאחרים רק בכוחות משותפים יכלו  להזיזה - זה מוכיח: למרות שיעקב היה חסר כול, היו לו "נכסים" גופו החזק והבריא היה הנכס  שישמש לו לבנות את עתיד ביתו ,זה כוח שניתן להשיג אותו על ידי חיים טהורים שקיים כבר בעברו- לימוד תורה – זהו יסוד להשגת עושר וכבוד. ועל כך אמר שלמה המלך:

"אֹרֶךְ יָמִים, בִּימִינָהּ;    בִּשְׂמֹאולָהּ, עֹשֶׁר וְכָבוֹד". [משלי ג', ט"ז]

יעקב אינו מסוגל לסבול השתמטות, או בגידה, אלא נאמנות למילוי  החובה.

ה"נכס" השלישי"- ההתלהבות לעבוד , זריזות  והיכולת לעזור לזולת גם אם הדבר  אינו נוגע לו אישית. זוהי מידה שאינה מצופה- מ"איש תם יושב אוהלים " אישיות מיוחדת זו  מייצגת את כל התכונות של עם ישראל העם שנועד לייצג את   משלוחי היד השונים- הרוחניים והגשמיים בחיים.

כאשר יעקב רואה לראשונה את רחל הוא מנשק  אותה כפי שהכתוב מתאר:

"וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב, לְרָחֵל";

ה"חיזקוני" מסביר: כי דווקא רחל הגיעה ולא לאה, לפי שעיני לאה היו רכות והרוח  ומזג האוויר  קשים לה, לפיכך לא רעתה את הצאן ועוד כדי לחלוק כבוד לגדולה!

הרמב"ן  ואבן עזרא סבורים: כי נשיקה בלמ"ד- "לְרָחֵל"-  איננה בפה, אלא נישק אותה על ראשה ,או כתפה.

לכן נשיקה עם האות למ"ד- היא ביד או בכתף, או בלחי על פי מנהג המדינות.

לעומת זאת, אבן עזרא טוען: שכל נשיקה בלא האות למ"ד היא בפה.

רבינו בחיי מסביר: כאשר יעקב נישק את רחל-  קטנה הייתה ועדיין לא הייתה מתאימה להינשא ולכן מסר לבן את הצאן בידיה ולא מסר ללאה שהייתה גדולה ממנה, כי הייתה כבר ראויה להינשא, על כן הייתה יושבת בבית.

 בהמשך נאמר: "וַיִּשָּׂא אֶת-קֹלוֹ, וַיֵּבְךְּ" על בכיו  זה של יעקב בעת פגישתו עם רחל, מפרש רש"י בשתי דרכים:

א] לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה ,  היות ונקברה לבדה בדרך אפרתה ולא במערת המכפלה.

ב]: היות ויעקב הגיע בידיים ריקות ,לפי  שאליפז לקח לו את  כל מה שהיה בידו. לא – כאליעזר -עבד אברהם- שהעניק תכשיטים לרבקה ובכך שימח אותה.

 לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק כיצד ניתן לבנות בית יהודי – על בסיס "נכסים" הכוללים- כוח, רצון, מסירות ,יושר ואחריות - הנובעים מתוך החיבור לבאר המים – באר הרוחניות- סמל התורה והמקדש  ואת הדגם הזה מייצג יעקב אבינו אשר נשען על עץ החיים לאורך כל הדרך.  כפי שאמר שלמה המלך:       עֵץ-חַיִּים הִיא, לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ; וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר.[משלי ג, י"ח]   
*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

יום שני, 21 במרץ 2016

פרשת צו- במה מועילה הזריזות לאדם?/מאמר מאת: אהובה קליין.

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

פרשת צו - במה מועילה הזריזות לאדם?

 מאמר מאת: אהובה קליין.

 פרשה זו מפרטת את שמות הקורבנות שהוזכרו בפרשת ויקרא, אך בסוף הפרשה התורה מתארת לנו בפרטי פרטים את הטקס המיוחד בו משה מקיים את  ציווי ה' - הקדשת אהרון ובניו לעבודת הקודש - במשכן.

כפי שהכתוב  מתאר: "וידבר ה' אל משה לאמור: קח את אהרון ואת בניו אתו ואת הבגדים ואת שמן המשחה ואת פר החטאת ואת שני האלים ואת סל המצות: ואת כל- העדה הקהל אל פתח אוהל מועד: ויעש משה כאשר ציווה ה' אותו ותיקהל העדה אל פתח אוהל מועד" [ויקרא, ח, א- ה]

ובהמשך התורה  גם מתארת את משה לוקח את שמן המשחה אתו: "ויקח משה את שמן המשחה וימשח את המשכן ואת כל אשר בו ויקדש אותם: ויז ממנו על- המזבח שבע פעמים.. ויצוק משמן המשחה על ראש אהרון וימשח אותו לקדשו.."[שם ח, י- י"ב]
ציורים מתוך הפרשה:

 ציורי תנ"ך/ קורבן עולה/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

העלאת תמונות

ציורי תנ"ך/ הכוהנים עורכים את העצים על המזבח/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

העלאת תמונות

ציורי תנ"ך/ סעודת קורבן שלמים/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ הכהן הגדול וחושן המשפט/ ציירה: אהובה קליין (c)

 
ציורי תנ"ך/ רחיצת הכוהנים במים/ציירה: אהובה קליין [שמן על בד] (c)

ציורי תנ"ך/ משב חוגר את האבנט לכוהנים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ אהרון ובניו סומכים ידיהם על האיל/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

העלאת תמונות

ציורי תנ"ך/ הכוהנים סועדים בפתח אוהל מועד/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

השאלות הן:


 א] מה הקשר בין זריזות לציוויי המצוות?

ב]  הקהלת העם בזמן הכתרת הכוהנים מול פתח אוהל מועד, מדוע?

ג]  מה היה תפקידו של שמן המשחה שלקח אתו משה אל המשכן?

 תשובות.

 הקשר בין זריזות לציוויים.

 רש"י אומר: כי המילה :"צו"- משמעותה- לשון זירוז ,מיד ולדורות ורבי שמעון אומר : במקום שיש חסרון כיס - שם יש צורך בלשון זירוז.

אלא שבימינו כאשר אין בית מקדש - אזי על ידי התעסקות בלימוד תורת הקורבנות - נחשב כאילו  הוקרבו  הקורבנות ממש, כפי שנאמר בגמרא: "מאי  דכתיב זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם, כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת.." [מסכת מנחות  קי, א]

ראיתי הסבר יפה של הרב אליהו שלזינגר בספרו :"אלה הדברים": אחרי חורבן הבית שאין באפשרותנו להקריב קורבנות, יש לנו שני תחומים:

א] השרשת האמונה בה' והתרחקות  מעבודה זרה.

ב] עצם לימוד תורת הקורבנות נחשב ללומד כאילו עלה בידו להקריב את הקורבן. והרי  תפקיד הכוהנים היה להורות לישראל, כפי שכתוב: "יורו משפטיך ליעקב.." [דברים ל"ג, י] ועוד נאמר: "כי  שפתי כהן ישמרו דעת.."[מלאכי ב, ז], יוצא ,אפוא - שעל ידי כך שהכוהנים ילמדו את העם  דעת ותורה - הם יגרמו לכך שעם ישראל לא יחטא וילך בדרך הישר וכתוצאה מכך הם לא יצטרכו להביא קורבנות, הדבר עשוי  לפגוע בכוהנים מבחינה כלכלית- היות ולא יהיה להם מהקורבנות רווח, דבר זה עלול להשפיע עליהם –שיסרבו לעסוק בתפקידם- היינו  - הוראת התורה. לכך התכוון רבי שמעון להגיד: כי  משמעות המילה: "צו" לשון זירוז מיד ולדורות במקום שיש בו חסרון כיס, וזאת מהטעם שמקור מחייתם של  הכוהנים הוא מהקורבנות- שהם מוקרבים ככפרה על חטאים- לכן ישנו  את הציווי לכוהנים, למרות חשש זה-  להמשיך  להורות את דברי התורה - זוהי ההלכה.

הצורך להקהיל את העם.

 ה' מצווה למשה להקהיל את העם מול אהל מועד בזמן הטקס המיועד להכתרת הכוהנים. רבינו בחיי מסביר: כי עצם עניין התקהלות כל העם- מעשה נס היה. "וזה אחד מן המקומות שהחזיק המעט את המרובה"

מצב דומה  התרחש במעשה  מי המריבה, שנאמר: "וייקהלו משה ואהרון את הקהל אל פני הסלע"[במדבר כ,י'] ונאמר במדרש: כאשר ה'  ציווה את משה להקהיל את העם, אמר משה אל ה': כיצד אני יכול לאסוף שישים ריבוא אנשים ושישים ריבוא בחורים- כיצד באפשרותי לאוספם אל מול פתח אוהל מועד? ענה לו הקב"ה: על זה אתה  מתפלא? הרי השמים בשבילי הם כדוק- [ככיסוי], שאני  מתחתי אותם מסוף העולם ועד סופו, כפי שנאמר: "הנוטה כדוק שמים וימתחם כאוהל לשבת"[ישעיהו מ] וגם במעמד הר סיני  נגלה הקב"ה לעיני עשרים ושניים אלף מרכבות של מלאכי השרת. כפי שכתוב: "רכב אלוקים ריבותיים  אלפי שנאן,.." [תהלים ס"ז] ובהר סיני התרחש נס: שהקב"ה  היה אומר להר להתרחב כדי לקבל את בני האמונים [מקבלי התורה] וכאשר בני ישראל עברו את הירדן- נכנסו כל בני ישראל בין שני בדי הארון ,שנאמר: "ויאמר יהושע אל בני ישראל גשו הנה ושמעו את דברי ה' אלוקיכם"  [יהושע ג] וגם לעתיד לבוא כל הדורות שיצאו מהאדם הראשון עד תחיית המתים יהיה להם מקום, לפי שעתיד ה' להרחיב את ירושלים, כפי שנאמר: "הרחיבי מקום אוהלך ויריעות משכנותיך" [ישעיהו נ"ד]   ועוד נאמר:" ורחבה ונסכה למעלה  מעלה"  [יחזקאל מ"א]

אור החיים מסביר: יתכן שכאשר עם ישראל ראו איך משה מכתיר את אהרון ובניו  לכוהנים התקהלו בעצמם לראות את הדבר. או שקרה כאן נס שהמקום  החזיקם על פי המדרש.

תפקיד שמן המשחה.

שמן המשחה היה מיועד לסוך בו את המשכן וכליו – כדי להקדישם לעבודת הקודש ,   שמן זה נעשה על ידי משה בכבודו ובעצמו, לאחר שנצטווה על כך, כפי שנאמר : " וידבר ה' אל משה לאמור: ואתה קח- לך בשמים ראש מר- דרור חמש מאות וקינמן - בשם מחציתו חמישים ומאתיים וקנה בושם חמישים ומאתיים: וקידה חמש מאות בשקל הקודש ושמן זית הין: ועשית אותו שמן משחת קודש רוקח מרקחת מעשה רוקח שמן משחת קודש יהיה: ומשחת בו את - אוהל מועד ואת ארון העדות.." [שמות ל, כ"ב-ל"ד]

הכלי יקר מדגיש : כל מצוה שראויה שתתייחס אל משה נאמר בה: "ואתה" וכך נאמר גם בשמן המשחה - שהרי משה עשוי למשוח בו את המשכן וכליו, אהרון ובניו, כל הכוהנים הגדולים ומלכים .ואמרו  שהשמן שמשה עשה הוא  קיים לנצח  כנאמר במסכת הוריות [דף י"א, ע"ב] הוכחה שכתוב: "שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם" וכל זה רמז למה שנאמר [דברים ל"ג, כ"א]  "וירא ראשית לו" שהרי דרשו על משה שהיה  ראשית והתחלה לכל הנביאים, כוהנים ומלכים וכל מיני שררה הואצל ממשה, כפי שאמרו רז"ל: "אין הקב"ה משרה את שכינתו, כי אם על גיבור ,חכם ,עשיר ועניו וכל מי שבא אחריו קיבלו את האצילות ממשה וצריכים היו  להידמות לתכונותיו- כי הוא  היה בישורון מלך ובשמים היה ראש לכל הבשמים- כי עליו נאמר: "ראשית.." וממנו יושפע נר השררה ונר הנבואה, כפי שנאמר בתהלים [קל"ב, י"ז]: "ערכתי נר למשיחי"   ולכן  משקל הבשמים היה חמש מאות ומחציתו מאתיים וחמישים כנגד פעמיים שני הנרות שיצאו ממנו.

וממקור זה יודלק כל נר שהוא נצחי-כי פני משה כחמה המאירה את העולם לנצח באופן קבוע לכן אמר לו ה': אם אתה רוצה ששמן משחה זה יהיה לעד- אז אתה בעצמך תעשה אותו ולא על ידי שליח, כי בך קיימת הסגולה שכול מה שבא ממך - הוא נשאר תמיד- ממש  כמו השמש, ולכן  ניתן ליחס גם את התורה שהיא נצחית כחמה ממש - למשה . לעומת משה- פני יהושע כלבנה מפני שהוא הנחיל לעם ישראל את הארץ, ומתנה זו אינה קבועה- היא ניתנת לשינויים כמו הלבנה שמשנה  את צורתה, ועל כן נאמר: "שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם" מכאן למדו  רבותינו שהשמן בשלמותו קיים לעתיד לבוא והמילה: זה" בגימטרייה- 12- שהם היו  12 לוגים [שמות ל, ל"א]

אך עם כל זה התורה מזהירה: "על בשר אדם לא ייסך ובמתכונתו לא תעשו כמוהו קודש הוא קודש יהיה לכם: איש אשר ירקח כמוהו ואשר ייתן ממנו על  זר ונכרת מעמיו"  כלומר אסור מן השמן הזה לסוך על אדם סתם כך, ואין לעשות שמן אחר. 

 לאור האמור לעיל , ניתן להסיק כי, כשיש חסרון כיס - יש  "צו"  שהוא לשון זירוז.

ואכן נראה שמשה  קיים את כל הציוויים  שנצטווה בנאמנות ובזריזות ובכך שימש דוגמא אישית לכוהנים ולכל עם ישראל ,מכאן נלמד כמה מועילה  מידת הזריזות אצל האדם- הן מבחינה גשמית  והן מבחינה רוחנית, ויפים הם דברי רבי יהודה בן תימא האומר: "הווי עז כנמר וקל כנשר וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים" [מסכת אבות ה, כ]
*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

משה מקיים ציווים/ שיר מאת: אהובה קליין(c)

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

משה מקיים ציווים

שיר מאת: אהובה קליין. ©

 

עת שמע משה הציווים

 בדבר טקס המילואים

חיש שינס מותניו

לאוהל מועד החיש צעדיו.

 

בידיו שמן המשחה

תכלית נשגבה  ושמחה

מעשה ידיו להתפאר

יצירתו לנצח תישאר.

 

שמן  נדיר בהרכבו

 על פי הוראות בוראו

סגולותיו לקדש הכלים

 משכן ,כוהנים ומלכים.

 הערה: השיר בהשראת פרשת צו[חומש ויקרא]
*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

הרב אבינר