פרשת ויצא- מה גנוז- בפגישת יעקב ורחל ליד הבאר?/ מאמר מאת: אהובה קליין.

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

פרשת ויצא - מה גנוז - בפגישת יעקב ורחל ליד הבאר?

מאת: אהובה קליין.

הציורים שלי לפרשה:

ציורי תנ"ך/ יעקב יוצא מבאר שבע - לחרן-בצווי אמו/

  ציירה: אהובה קליין(c)

ציורי תנ"ך/ רחל שמחה בהולדת יוסף/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ חלום יעקב- מלאכים עולים ויורדים/ציירה: אהובה קליין (c)


ציורי תנ"ך/יעקב רואה את "שער השמים"/ ציירה: אהובה קליין (c)


ציורי  תנ"ך / יעקב יוצק שמן על המצבה בבית אל/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ יעקב מגולל את האבן מפי הבאר/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ בכיו של יעקב לעיני רחל/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ יעקב עובד בעד רחל- שבע שנים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ רחל אומרת ליעקב: "הבה לי בנים..".

ויעקב עונה לה:"...התחת אלוקים אנוכי.."?

ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ יעקב קורא לנשותיו לשוב לכנען/ ציירה: אהובה קליין (c)

[שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ רחל יושבת על התרפים/ ציירה: אהובה קליין (c)

בפרשה זו, יעקב מקיים את ציווי אמו יוצא מבאר שבע  בדרכו לחרן  וזוכה לפגוש את רחל ליד הבאר כפי שהכתוב מתאר:

וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב, רַגְלָיו; וַיֵּלֶךְ, אַרְצָה בְנֵי-קֶדֶם.  וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְהִנֵּה-שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי-צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ--כִּי מִן-הַבְּאֵר הַהִוא, יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים; וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה, עַל-פִּי הַבְּאֵר.  וְנֶאֶסְפוּ-שָׁמָּה כָל-הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וְהִשְׁקוּ, אֶת-הַצֹּאן; וְהֵשִׁיבוּ אֶת-הָאֶבֶן עַל-פִּי הַבְּאֵר, לִמְקֹמָהּ.  וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב, אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם; וַיֹּאמְרוּ, מֵחָרָן אֲנָחְנוּ.  וַיֹּאמֶר לָהֶם, הַיְדַעְתֶּם אֶת-לָבָן בֶּן-נָחוֹר; וַיֹּאמְרוּ, יָדָעְנוּ.  וַיֹּאמֶר לָהֶם, הֲשָׁלוֹם לוֹ; וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם--וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ, בָּאָה עִם-הַצֹּאן. וַיֹּאמֶר, הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל--לֹא-עֵת, הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה; הַשְׁקוּ הַצֹּאן, וּלְכוּ רְעוּ.  וַיֹּאמְרוּ, לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל-הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר; וְהִשְׁקִינוּ, הַצֹּאן.  עוֹדֶנּוּ, מְדַבֵּר עִמָּם; וְרָחֵל בָּאָה, עִם-הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ--כִּי רֹעָה, הִוא.  וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל, בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וְאֶת-צֹאן לָבָן, אֲחִי אִמּוֹ; וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב, וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וַיַּשְׁקְ, אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ.  וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב, לְרָחֵל; וַיִּשָּׂא אֶת-קֹלוֹ, וַיֵּבְךְּ.  וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל, כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא, וְכִי בֶן-רִבְקָה, הוּא;.. ".  [בראשית כ"ט, א- י"ד]

השאלות הן:

א]   באיזה אופן הלך יעקב לחרן?

ב]   מפגש יעקב עם רחל- ליד הבאר, מה המיוחד?

תשובות.

יעקב הולך לחרן.

נאמר:"וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב, רַגְלָיו; וַיֵּלֶךְ, אַרְצָה בְנֵי-קֶדֶם". 

רש"י מסביר:  את הקושי - מדוע נאמר תחילה  לשון משא – היינו "וַיִּשָּׂא"  ואחר כך כתוב  "וַיֵּלֶךְ"?

אלא, שמכאן ניתן ללמוד: שהיה הולך  יעקב, תחילה -  מתוך פחד וחשש [שמא עשיו ירדוף אחריו]  לכן הליכתו הייתה קשה ורגליו היו כבדות.

אך  לעומת זאת כאשר ה' הבטיח לו בשורה טובה ומעודדת שיזכה לשמירה מה' - כפי שהכתוב מציין: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ" [שם כ"ח, ט"ו] רגליו כבר לא היו כבדות וכאילו ליבו נשאם.

רש"י מבסס את הסברו על פי בראשית רבה.

ה"כלי יקר" מבהיר: "לפי שבהליכה ראשונה אמרו חז"ל [סנהדרין צד. ע"א] שקפצה  לו הארץ ולפי זה לא הייתה ההליכה תלויה בזירוז רגליו כי אם בנס, הוצרך לומר שמכאן והלאה לא הלך על ידי קפיצת הארץ - כי אם ברגליו כשאר אדם"  במילים אחרות - שכאשר יצא יעקב בתחילת דרכו  מבאר שבע לכיוון  חרן על פי רש"י   התקצרה לו הדרך שהרי היה כתוב : "ויפגע במקום" והמקום הוא הר  המוריה לפי שנעקר הר המוריה ממקומו ובא לקראתו, אך מכאן והלאה הלך כאדם רגיל.

רש"ר מסביר: שיעקב הפך לאיש אחר, לא עוד: "ויצא יעקב" אלא : "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב, רַגְלָיו" אין רגליו מוליכות אותו ,גופו אינו נושא את רוחו, אלא הנשמה נושאת את גופו.

זו הגישה שבאמצעותה יוצא לפגוש את עתידו מתוך ביטחון בה'  ושמחה בעודו חסר כל ,מלבד המקל האוחז בידו.

ומדוע היה חסר כול? לפי שישנו מדרש המספר: כי אליפז- בנו בכורו  של עשיו רדף אחרי יעקב ובציווי אביו ביקש להורגו, הציע לו יעקב לקחת את כל רכושו שהיה אתו - כך יחשב לעני ועני נחשב למת, ואליפז שהיה במלכוד רגשות, מצד אחד רצה לקיים את צווי אביו ומנגד אהב את יעקב ולא רצה להורגו, עשה כן, לכן יעקב היה חסר כול- כאשר הלך לחרן.

המפגש  של יעקב עם רחל.

רבינו בחיי  מפרש: בכל אחד מבין האבות מוצאים אנו בארות ובכל אחד מהם  נרמז בהם העתיד: באר- זהו רמז לבית המקדש שהוא עתיד להבנות בזרעם והמשיל את בית המקדש לבאר מים כי משם תצא תורה.

בנוגע  ליצחק הכתוב מציין: "מַיִם חַיִּים" [שם כ"ח, י"ט]

עוד מוסיף רבינו בחיי: נאמר: "וְהִנֵּה-שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי-צֹאן רֹבְצִים.."

המילה "שָׁם"- רומזת רמז לנוכחות ה' במקום, כמו שכתוב: "וָאָקוּם, וָאֵצֵא אֶל-הַבִּקְעָה, וְהִנֵּה-שָׁם כְּבוֹד-יְהוָה עֹמֵד" [ יחזקאל ג, י"ט]

ישראל משולים לצאן- כמו שכתוב: "וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי" [יחזקאל ל"ד, ל"א]

כאן הכתוב מזכיר: "שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי-צֹאן"- לפי שישראל מחולקים לשלוש קבוצות: כוהנים, לוויים, ישראלים והיו עולים למקדש שלוש פעמים בשנה.

לאחר שיעקב הסיר את האבן מעל באר המים לעיני הרועים ועשה זאת בקלות ובמהירות- כפי שמעיד על כך: רש"י בדומה  לאדם המסיר פקק מבקבוק – הדבר מוכיח   עד כמה כוחו של יעקב היה גדול.

 רש"ר טוען:  כי הקלות בה יעקב הרים את אבן מעל הבאר לבדו – עד כדי כך שהוא גרם לה להתגלגל-  בעוד שאבן זו הייתה כה כבדה שאחרים רק בכוחות משותפים יכלו  להזיזה - זה מוכיח: למרות שיעקב היה חסר כול, היו לו "נכסים" גופו החזק והבריא היה הנכס  שישמש לו לבנות את עתיד ביתו ,זה כוח שניתן להשיג אותו על ידי חיים טהורים שקיים כבר בעברו- לימוד תורה – זהו יסוד להשגת עושר וכבוד. ועל כך אמר שלמה המלך:

"אֹרֶךְ יָמִים, בִּימִינָהּ;    בִּשְׂמֹאולָהּ, עֹשֶׁר וְכָבוֹד". [משלי ג', ט"ז]

יעקב אינו מסוגל לסבול השתמטות, או בגידה, אלא נאמנות למילוי  החובה.

ה"נכס" השלישי"- ההתלהבות לעבוד , זריזות  והיכולת לעזור לזולת גם אם הדבר  אינו נוגע לו אישית. זוהי מידה שאינה מצופה- מ"איש תם יושב אוהלים " אישיות מיוחדת זו  מייצגת את כל התכונות של עם ישראל העם שנועד לייצג את   משלוחי היד השונים- הרוחניים והגשמיים בחיים.

כאשר יעקב רואה לראשונה את רחל הוא מנשק  אותה כפי שהכתוב מתאר:

"וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב, לְרָחֵל";

ה"חיזקוני" מסביר: כי דווקא רחל הגיעה ולא לאה, לפי שעיני לאה היו רכות והרוח  ומזג האוויר  קשים לה, לפיכך לא רעתה את הצאן ועוד כדי לחלוק כבוד לגדולה!

הרמב"ן  ואבן עזרא סבורים: כי נשיקה בלמ"ד- "לְרָחֵל"-  איננה בפה, אלא נישק אותה על ראשה ,או כתפה.

לכן נשיקה עם האות למ"ד- היא ביד או בכתף, או בלחי על פי מנהג המדינות.

לעומת זאת, אבן עזרא טוען: שכל נשיקה בלא האות למ"ד היא בפה.

רבינו בחיי מסביר: כאשר יעקב נישק את רחל-  קטנה הייתה ועדיין לא הייתה מתאימה להינשא ולכן מסר לבן את הצאן בידיה ולא מסר ללאה שהייתה גדולה ממנה, כי הייתה כבר ראויה להינשא, על כן הייתה יושבת בבית.

 בהמשך נאמר: "וַיִּשָּׂא אֶת-קֹלוֹ, וַיֵּבְךְּ" על בכיו  זה של יעקב בעת פגישתו עם רחל, מפרש רש"י בשתי דרכים:

א] לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה ,  היות ונקברה לבדה בדרך אפרתה ולא במערת המכפלה.

ב]: היות ויעקב הגיע בידיים ריקות ,לפי  שאליפז לקח לו את  כל מה שהיה בידו. לא – כאליעזר -עבד אברהם- שהעניק תכשיטים לרבקה ובכך שימח אותה.

 לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק כיצד ניתן לבנות בית יהודי – על בסיס "נכסים" הכוללים- כוח, רצון, מסירות ,יושר ואחריות - הנובעים מתוך החיבור לבאר המים – באר הרוחניות- סמל התורה והמקדש  ואת הדגם הזה מייצג יעקב אבינו אשר נשען על עץ החיים לאורך כל הדרך.  כפי שאמר שלמה המלך:       עֵץ-חַיִּים הִיא, לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ; וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר.[משלי ג, י"ח]   

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

בנות יתרו /שיר מאת: אהובה קליין (c)

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

בנות יתרו, שיר מאת: אהובה קליין ©

 עת השחר יבקיע

 יום חדש יפציע

שבע עלמות חן

בנותיו של  רעואל.

מחישות צעדיהן  כאיילות

ציווי אביהן ממלאות

עטורות  תפארת בגדים

על ראשן  נושאות כדים.

בזכות משה המושיע

שבות את הצאן להגמיאה

 לאביהן סיפרו על האיש

 מיד צוום להזמינו חיש.

הערה: השיר בהשראת פרשת שמות[חומש שמות]

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

באר המים בתנ"ך ומשמעותה/ מאמר מאת: אהובה קליין.

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

באר המים בתנ"ך ומשמעותה.

מאמר מאת: אהובה קליין.

כיום כאשר אנו  זקוקים למים – אנו ניגשים לברז וללא מאמץ מיוחד המים זורמים, בעוד שבימים קדומים היו  הולכים לשאוב מים מן הבאר.

אך גם על המים  הזורמים , אין להסתכל כדבר  מובן מאליו, הדבר תלוי במצבו הרוחני של עם ישראל, כמו שנאמר בקריאת שמע: "והיה אם שמוע תשמעו..."

בתנ"ך אנו מוצאים את נושא הבארות- מספר פעמים.

כאשר הגר ברחה בפעם הראשונה משרה - אשת אברהם, היא הגיעה למדבר לבאר מים,  :" באר לחי רואי" שפירושו לפי רש"י - הבאר שהמלאך החי נגלה עליו, שם מגלה לה המלאך את כל העתיד  של ישמעאל:  "ויאמר לה מלאך ה' הנך הרה וילדת  בן וקראת שמו ישמעאל כי שמע ה' אל עוניך: והוא יהיה פרא אדם ידו בכול ויד כל בו ועל פני כל אחיו ישכון" על כך אומר רש"י: שידו  של ישמעאל תפגע בכולם.- הדברים ממש מצמררים לאור כל ההתרחשויות שקורות היום בעולם.

אברהם אבינו מוכיח את אבימלך על הודות באר המים אשר גזלו עבדיו.

על פי רש"י: היה ויכוח  ביניהם מי חפר את הבאר? ועל מנת להכריע ביניהם מי  אומר דברי אמת ? החליטו שיעמדו ליד שפת הבאר וכל מי שהמים יעלו לקראתו הדבר ישמש סימן לכך שהבאר שייכת לו. ואכן המים עלו לקראת אברהם, ואבימלך ועבדיו  הודו שהיא שייכת לו.

גם אצל יצחק חזר עניין הבארות וגרם למריבה בין עבדי אבימלך לבין יצחק. על כך אומר הרמב"ן: שיש בעניין הבארות משהו עמוק מאד: לפי שהוא רמז לעתיד לבוא- היות ובאר מים חיים משמש רמז לבית המקדש,  כמו שכתוב: "מקור מים חיים את ה' " [ירמיהו י"ז ]   והבאר הראשונה נקראה: "עשק"- רמז לבית ראשון שנתעשקו אתנו האויבים ועשו עמנו מחלוקות וגם מלחמות עד שלבסוף נחרב.

הבאר השנייה נקראה: "שטנה"- רמז לבית שני שנאמר: "ובמלכות אחשוורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים" [עזרא ד, ו]

והבאר הנוספת שיצחק חפר הייתה "רחובות" על שם הכתוב בבית שלישי לעתיד לבוא:  "ורחבה ונסבה למעלה, למעלה"[יחזקאל  מ"א, ז]

בית ראשון ובית שני נבנו על ידי בשר ודם, שלמה המלך וכורש, אבל בית שלישי יהיה מעשה אלוקים ולא ישלוט בו חורבן.

ציורי תנ"ך/ שירת הבאר/ציירה: אהובה קליין (c)[שמן על בד]

מעניין לקרוא את שירת הבאר שאותה שרים בני ישראל בלכתם במדבר:

"אז ישיר ישראל את - השירה הזאת עלי באר ענו- לה" [במדבר כ"א, י"ז]

רבינו בחיי מסביר:  בני ישראל שרו על הניסים שהתרחשו בנחל ארנון:  דם האמוריים נשפך משום שהיו מסתתרים שם - כי הנחל בין ההרים היה עמוק וצר וההרים היו גבוהים וקרובים זה לזה, המעבר  בין שני  צידי  הנהר היה צר, אמרו האמוריים זה לזה בואו נסתתר במערות וכאשר עם ישראל יחצו את הנחל נצא ממקום  מחבואינו ונתנפל עליהם בחיצים ובאבני בליסטראות.  באותו הרגע שישראל נכנסו לנחל, נעשה נס , ממש כמו שפחה שהולכת לקראת גבירתה - התקרבו ההרים זה לזה ומחצו את האויבים והם מתו כמו המצרים בים סוף, ומשם בא האשד אל הבאר, והבאר הייתה מעלה את דם ההרוגים, ובני ישראל היו רואים איך הקב"ה נלחם למענם ומשמיד את אויביהם והם  לא ידעו זאת , עד שהבאר הודיעה להם על ידי- שראו את המתרחש במימיה ואז אמרו שירה:

"עלי באר.."

על פי דעת מקרא: כאשר התרחש הנס בגבול מואב, אז שרו בני ישראל :"עלי באר.." והמשמעות היא: שרצונם היה שהמים יעלו מהמעמקים וישקו את עם ישראל. את הבאר חפרו "נדיבי העם" ואלה היו כינויים של משה ואהרון שחפרו אותה בעזרת  המטה שלהם.

אור החיים מפרש:

כי השירה הזו נאמרה: על התורה שהיא נמשלה לבאר מים חיים והיא נקראת באר על שם השכינה העליונה, שהרי התורה  נמשלה למים והמילים:" עלי באר"- מלשון עליה כי השירה לא נאמרה על הבאר למטה, אלא על באר: "עלי"- מלשון עליון. "ענו לה" כמו :"ותען להם מרים" שהוא לשון שיר [שמות ט"ו]

"חפרוה שרים" הצדיקים הראשונים שהיו במעלה גבוהה הם חפרו את הבאר והכוונה לאבות [בראשית כ"ט]:כפי שמסופר על יעקב: "והאבן גדולה על פי הבאר ויגל את האבן וישק את צאן" ומאז הייתה התורה ראויה להינתן לעם ישראל ,אך עדיין לא הייתה בבחינת אפשרות לשתות ממנה, עד: "שכרוה נדיבי עם"  הכוונה למשה שהוריד את התורה לעם והמקבלים ממנו, זקנים, נביאים ואנשי הכנסת הגדולה.

לאור האמור לעיל: ניתן להסיק כי ישנו קשר עמוק ורוחני בין באר המים בתנ"ך- למקדש, לרוח הקודש  לתורה ולכל המהות של עם ישראל.   יהי רצון ויתגשמו דברי הנביא ישעיהו: "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". אמן ואמן.

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)