‏הצגת רשומות עם תוויות אוהל מועד. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אוהל מועד. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 25 במאי 2022

פרשת במדבר- הקשר בין עם ישראל לאותיות התורה/ מאמר מאת: אהובה קליין.

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

 

פרשת במדבר-  הקשר בין עם ישראל לאותיות התורה.

מאמר מאת: אהובה קליין

יצירותיי לפרשה:




ציורי תנ"ך/ במדבר/ ציירה: אהובה קליין (c)


ציורי תנ"ך/ בני ישראל נודדים במדבר/ ציירה: אהובה קליין (c)



 ציורי תנ"ך/ בני ישראל חונים במדבר/ ציירה: אהובה קליין (c)



ציורי תנ"ך/ משה ואהרון מונים את  בני ישראל במדבר/ ציירה: אהובה קליין(c)


ציורי תנ"ך/ הציווי למנות את עדת ישראל במדבר/ ציירה: אהובה קליין (c)



ציורי תנ"ך/ שבט בנימין ודגלו/ ציירה: אהובה קליין (c)


ציורי תנ"ך/ שבט יששכר לומדי תורה  באוהלם/ ציירה: אהובה קליין (c)


ציורי תנ"ך/ מחנה לוויה/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]



ציורי  תנ"ך/ שבט  נפתלי/ ציירה: אהובה קליין (c)




ציורי  תנ"ך/ שבט  נפתלי/ ציירה: אהובה קליין (c)



ציורי  תנ"ך/ שבט יהודה ודגלו/ ציירה: אהובה קליין (c)


הפרשה הראשונה בחומש במדבר פותחת  בציווי- מפקד עדת ישראל: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד:  בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לֵאמֹר.  שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם--בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם.  מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל--תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם, אַתָּה וְאַהֲרֹן.  וְאִתְּכֶם יִהְיוּ, אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה--אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית-אֲבֹתָיו, הוּא.  וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם.."  [במדבר א, א-י]

השאלות הן:

א] מדוע ניתנה התורה דווקא במדבר?

ב] מדוע ברוב השנים קוראים את פרשת במדבר קודם חג מתן תורה?

ג] מה הטעם - למנות את בני ישראל במדבר?

תשובות.

התורה ניתנה דווקא במדבר.

ה"נתיבות שלום" מביא דברי המדרש: [במ"ר א]  אמרו חכמים: התורה ניתנה בשלושה דברים: אש, מים ומדבר.

באש - מנין? לפי שנאמר במעמד  הר סיני: "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד". [שמות  י"ט, י"ח]

במים - מניין? שנאמר: "יְהוָה בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם אֶרֶץ רָעָשָׁה גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם". [שופטים ה.ד]

במדבר מניין? לפי שנאמר כאן בפרשתנו: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי.."

פירוש נוסף: כל מי שאינו עושה עצמו  כמדבר – הפקר - אינו יכול לקנות את התורה והחכמה, לכן נאמר: "במדבר סיני".

ממשיך ומסביר ה"נתיבות שלום": מה משמעות שלושת יסודות האלה? אש, מים, ומדבר שבהם ניתנה התורה:

מצד אחד הם יסודות וכוחות הטומאה - תפקידו של כל יהודי להכניסם - בקדושה כי על ידי כך  יזכה לקבל התורה.

מבחינת הטומאה - הוא כוח היצר הרע - בוער כאש ומפתה את היהודי לתאוות רעות ולמידות רעות וכנגד זה היהודי צריך להכניס את כוח האש בקדושה - בהתלהבות של קדושה - באש התורה שהרי כל דברי ה' - כאשר לומדים תורה באש התלהבות – יצא - שאש אוכלת אש – היינו - אש התורה  והקדושה- שורפת את אש הטומאה והתאווה.

מים - הם - מידת חסד ואהבה, כידוע - הכוללת בתוכה את מידת התשוקה המהווה את הכוח העוצמתי ביותר- אשר מתוכה נובעות אהבות רעות ותשוקות רעות מתוך הטומאה.

אך תפקידו של היהודי להכניס את מידת התשוקה בקדושה מתוך השתוקקות להידבק בה'.

הרמב"ם אומר [הלכות תשובה פ"י] אהבה אל ה' צריכה להיות בדומה לחולה אהבה ובהשתוקקות גדולה לתורה- כמו שנאמר: "..בְּאַהֲבָתָהּ, תִּשְׁגֶּה תָמִיד".[משלי ה, י"ט]

מדבר-שיחשיב האדם את עצמו כמדבר שיפקיר עצמו באופן מוחלט כמדבר- במטרה לקבל עול מלכות שמים ועול תורה.

באמצעות שלושת הכוחות האלה שבקדושה - זוכה היהודי למתן תורה.

במסכת אבות נאמר: "כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵּן אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא"  [מסכת אבות ו', ד'] המשמעות היא: רק כאשר היהודי מבטל את עצמו יכול לזכות לקבלת התורה באופן שהתורה תשכון בו.

לפי דברי חז"ל: כל עוד החומר שולט אצל היהודי – אין הוא יכול לקנות תורה.

הרה"ג  רבי מאיר שפירא מלובלין מסביר:

כל שלושת יסודות האלה: אש, מים ומדבר -  באו לידי  גילוי בשלושת האירועים  של דברי ימי העם:

אש- אברהם אבינו נזרק  לכבשן האש למען אמונתו בה' – אשר הפיץ בקרב האנשים בימיו. כך נטע את כוח מסירות הנפש לבניו.

מים - רמז לקריעת ים סוף – עם ישראל בשלמותו קפץ לתוך הים הסוער- וזה מתבטא במילה: "ויסעו"

מדבר- ישראל נדדו  ארבעים שנה במדבר.

שלושת הניסיונות האלה - הם ערובה לקיום עם ישראל לנצח.

פרשת במדבר נקראת בדרך כלל קודם חג מתן תורה.

ה"נתיבות שלום" סובר: היות ופרשה זו מתחילה בספירת בני ישראל - וכלל מספר עם ישראל-  כי רק על ידי כללות ישראל- ניתן לקיים את כל התורה.

לפי שיחיד אינו יכול לקיים את כל התורה, מהטעם  שיש מצוות השייכות לזה ויש לזה, אלא רק כאשר כל ישראל מתאחדים - ניתן לקיים את כל התורה. ולכן טרם קיבלו ישראל את התורה על הר סיני נאמר: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר".[שמות י"ט, ב]

חז"ל דרשו: שכל עם ישראל התאחדו כאיש אחד בלב אחד. ורק על ידי אחדותם  התאפשר להם שיקבלו את התורה. הטעם הזה: "ואהבת לרעך כמוך- הוא כלל גדול בתורה.

במעמד חשוב זה באו כל ישראל בברית יחד ואמרו פה אחד: "נעשה ונשמע"  וזה על פי  מד"א במדרש [בר"ר  ע, ט] על הפסוק:  "וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר.." [בראשית כ"ט, ג]

הנמשל: שאילו היו ישראל חסרים אפילו אחד לא היו מקבלים את התורה - כיוון ששים ריבוא נשמות של כלל ישראל - הם כנגד ס' ריבוא אותיות התורה. ואם חסר אחד - הרי חסרה אות בתורה,  על כל פנים היו צריכים שימנו שישים ריבוא בשלמות.

מדוע הלוויים לא נמנו בתוך עם ישראל? התשובה לכך: קדושת הלוויים היא בדרגה גבוהה יותר - כי הם מהווים את החלק שבין אותיות התורה והחלק שבין האותיות - קדושתו גבוהה יותר מקדושת האותיות. ולכן לא התפקדו הלוויים בתוך בני ישראל, שאינם בבחינת אותיות ואינם יכולים- להשלים מניין אותיות בתורה.

הציווי למנות את  עם ישראל.

על פי רש"י: הקב"ה אוהב את עם ישראל ומתוך חיבתו אליהם סופר אותם מידי פעם.

כשיצאו ממצרים מנה אותם ,[שמות י"ב, ל"ז]

כשחטאו בחטא העגל ונענשו [שמות ל"ב, ל"ה] מנאם ,כדי לבחון כמה נשארו.  וכשה' בא להשרות את שכינתו עליהם. שוב מונה אותם.

הספורנו מפרש: כי הספירה באה מהטעם של ארגון וסדר: "לסדרם שיכנסו לארץ מיד איש על דגלו. .שיפנו [שיברחו] הכנענים מפניהם"

הרשב"ם מפרש רעיון דומה: "לפי שמעתה צריכים לבוא לארץ ישראל.. ובני עשרים ראויים לצאת בצבא המלחמה. לכך ציווה הקב"ה בתחילת חודש זה למנותם"

ה"שפת אמת" מסביר: עצם הספירה של עם ישראל מוכיחה  שלתבונת הקב"ה אין מספר, לכל אדם יש ידיעה ובינה מיוחדת האופיינית רק לו – ובכך מתגלה גדולתו של בורא עולם. ולמרות שכולם נטבעו בחותמו  של האדם הראשון,  אף על פי כן-לכל אחד פנים שונות וגם הדעות משתנות מאדם לאדם וכל אחד יש לו כישרון  שונה מחברו- ומכאן שאין מספר לתבונת אלוקים. ולכן הם נמנו לגולגלותם לבית אבותם- היות והאבות כוללים את דעות הבנים- באופן כללי ואחר כך - זה מתפשט לפרטים.

רש"ר סבור: כי בפרשה האחרונה של ספר ויקרא אנו למדים כיצד סופרים את הבקר והצאן - כדי להוציא מהם - עשירית אחת "קודש לה' " ואילו בפרשת במדבר – חומש במדבר- "חומש הפקודים" אנו מוצאים את שבטי ישראל- שהם "צאן קודשים" של ה' –כשהם עוברים תחת מקלו של הרועה העליון וכל אחד מהם נעשה: "קודש לה' "

"מלא העומר": מסביר את הפסוק:

"שְׂאוּ, אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם, לְבֵית אֲבֹתָם--בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת"

כוחם של ישראל לשמור על מעמדם - טהרת משפחותיהם וייחוסם  בגלות מצרים - שם היו עבדים ונתונים להפקר- נבע מכך שהם התרחקו מכל שמץ של התבוללות, הקפידו לשמור על שמותיהם ולא שינו אותם וזה דבר ששמר עליהם מפני טמיעה מוחלטת - בזכות ששמרו על שמותיהם  זכו לשמור על משפחותיהם לבית אבותם.

"קדושת הלוי" מביא רעיון מעניין: מן הדין היה צריך להיות כתוב: "ויפקדם במדבר  סיני כאשר ציווה ה' את משה? אך למעשה כתוב: "כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֶת-מֹשֶׁה; וַיִּפְקְדֵם, בְּמִדְבַּר סִינָי".[במדבר  א, י"ט]

מסתבר כי נשמותיהם של  ישראל - הן המהות של התורה. כי כל אדם מישראל הוא אות מן התורה כפי שמוצאים בספרים הקדושים - ראשי תיבות של המילה: "ישראל": יש ששים ריבוא אותיות לתורה מכאן שכאשר משה ספר את בני ישראל- היה לומד על ידי כך את התורה.

לכן נאמר:" כאשר ציווה ה' את משה"- כשם שלמד משה תורה כאשר ציווה  אותו הקב"ה- באופן זה למד תורה גם  בעת שהיה סופר את ישראל במדבר.

"דן מדניאל"  מתייחס למילה ".... רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל"- כלומר מדוע הכתוב מזכיר את המילה ראש? מתברר כי דרכו של עולם- כשאדם זוכה לעלות לגדולה נעשה ראש ומנהיג וטיבו שהוא נעשה יותר גרוע משהיה קודם לכן.

דוגמא למצב מעין זה: אנו מוצאים אצל ירבעם בן נבט בתחילת דרכו היה צדיק והוכיח את שלמה המלך ,אך משעלה לגדולה וישב כבר על כיסא המלוכה - השתנה לרעה - נעשה חוטא וגם מחטיא את הרבים - לכן התורה כאן  מעידה: על ידי המילה "ראש" שכל אחד נשאר באותו מצב כפי שהיה בתחילה.

"דעת מקרא" סבור שהמילה: "...ראש"- המשמעות: החזרת האדם למצבו הקודם  כפי שכתוב: "וַיְהִי בִשְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנָה, לְגָלוּת יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ-יְהוּדָה, בִּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, בְּעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ; נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת מָלְכוֹ, אֶת-רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ-יְהוּדָה--מִבֵּית כֶּלֶא".[מלכים ב, כ"ה, כ"ז.]

הרמב"ן  מונה כמה טעמים למפקד  ישראל במדבר:

א] להודיע חסדו של ה' לעם ישראל - לפי שבמתי מספר ירדו למצרים ואתה התרבו ככוכבי השמים לרוב.

ב] מגודל החיבה אל עם ישראל ספר אותם - כדי לדעת את מספרם אחרי שנחסרו מהם רבים בעקבות חטא העגל. כמו כן, ה' רגיל למנות את ישראל אחרי כל אירוע ומגפה.

ג] כי משה ואהרון נחשבו לקדושי ה' ועל כן - כל אחד ואחד הודיע את שמו- במטרה שיתפללו עליו.

ד] ישראל היו מוכנים להיכנס לארץ ולהילחם עם מלכי האמורי ומשה ואהרון היו צריכים לדעת מהם מספר אנשי הצבא.

ה] רצה הקב"ה שיחלקו את הארץ לפי מספר שווה וצודק.

המלבי"ם בספרו: "ארץ חמדה" מסביר: בישראל כל אחד ואחד- הוא עולם מלא- למרות שהוא רק חלק מהכלל.

ישראל נמשלו לכוכבים - וכוכבים הם קבוצה כוללת, אך כל כוכב - הוא  עולם שלם כמו שכתוב: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא.." [ישעיהו מ, כ"ו]

יחד כל הכוכבים מהווים צבא אחיד. אך כל אחד יש שם משלו ויחוד שלו. וכך זה באבריו של האדם וכך גם בתורה ומצוותיה- כל אלה בצירופם ואיחודם- נחשבים לבריאה כוללת אך כל חלק הוא בעל ערך של עצמו- כדוגמת ספירתם האישית  ושל ישראל וצירופם למשפחות, שבטים ואומה.

לסיכום, לאור האמור לעיל: ניתן להסיק: כי נשמותיהם של  ישראל - הן המהות של התורה. כי כל אדם מישראל הוא אות מן התורה!

למרות שעם ישראל שונים זה מזה - הרי כאשר מתאחדים יחדיו - כאיש אחד בלב אחד הם - דומים לכוכבים  המהווים חטיבה אחת- אך לכל כוכב שם ויחוד משלו ומאיר מאורו.

יפים וחשובים דברי הכתוב: "יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב."  [דברים א, י]


*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

יום רביעי, 30 במרץ 2022

פרשת תזריע ושבת החודש - מה הקשר?/ מאמר מאת: אהובה קליין.

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

 

פרשת תזריע ושבת החודש - מה הקשר?

מאת: אהובה קליין.

  יצירותיי לפרשה:



ציורי  תנ"ך/ היולדת בספירת ימי טהרתה/ ציירה: אהובה קליין(c)




ציורי תנ"ך/ היולדת מביאה את קורבנותיה אל הכהן/ ציירה: אהובה קליין (c)



ציורי תנ"ך/ היולדת וקרבנותיה לפני הכהן/ ציירה: אהובה קליין(c)


ציורי תנ"ך/ היולדת מביאה קורבן ומגישה לכהן/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד(c)



ציורי תנ"ך/ טקס ברית מילה/ציירה: אהובה קליין (c)






ציורי תנ"ך/ טקס ברית מילה/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]






ציורי תנ"ך/ הכהן בודק את הנגע/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]



ציורי תנ"ך/ עונשו של המצורע: "בדד ישב מחוץ למחנה"/ציירה: אהובה קליין (c)





ציורי תנ"ך/הכהן ניגש אל  הצרוע מחוץ למחנות/ ציירה: אהובה קליין (c)





ציורי תנ"ך/ מרים המצורעת יושבת בדד מחוץ למחנה/ ציירה: אהובה קליין (c)






ציורי תנ"ך/ הכהן מאבחן נגע בבגד/ ציירה: אהובה קליין (c)


ציורי תנ"ך/ כיבוס הבגד הנגוע במים/ ציירה: אהובה קליין (c)




ציורי תנ"ך/ הכהן שורף את הבגד/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]





ציורי תנ"ך/ קורבן הפסח/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]


ציורי תנ"ך/ אכילת קורבן הפסח והמצות בחיפזון- טרם היציאה  ממצרים/ ציירה: אהובה קליין (c)







ציורי תנ"ך/ "הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ"
[שיר השירים.  ב, י"ב]

פרשה זו פותחת בדיני היולדת ומתארת את הקורבן  שעליה  להביא אל  פתח אוהל מועד  ולהגישו לכהן  כפי שהכתוב מתאר זאת:

"וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ, לְבֵן אוֹ לְבַת, תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה, וּבֶן-יוֹנָה אוֹ-תֹר לְחַטָּאת--אֶל-פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, אֶל-הַכֹּהֵן.  וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהוָה, וְכִפֶּר עָלֶיהָ, וְטָהֲרָה, מִמְּקֹר דָּמֶיהָ:  זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת, לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה.  וְאִם-לֹא תִמְצָא יָדָהּ, דֵּי שֶׂה--וְלָקְחָה שְׁתֵּי-תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה, אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת; וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן, וְטָהֵרָה".  [ויקרא, י"ב ו- ח]

השבת הקרובה קוראים גם את פרשת החודש [מתוך חומש שמות [פרק י"ב, א' – כ' ]: " וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר.  הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים:  רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.  דַּבְּרוּ, אֶל-כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, בֶּעָשֹׂר, לַחֹדֶשׁ הַזֶּה:  וְיִקְחוּ לָהֶם, אִישׁ שֶׂה לְבֵית-אָבֹת--שֶׂה לַבָּיִת.  וְאִם-יִמְעַט הַבַּיִת, מִהְיוֹת מִשֶּׂה--וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל-בֵּיתוֹ, בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת:  אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ, תָּכֹסּוּ עַל-הַשֶּׂה.  שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן-שָׁנָה, יִהְיֶה לָכֶם; מִן-הַכְּבָשִׂים וּמִן-הָעִזִּים, תִּקָּחוּ.  וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת, עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה; וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ, כֹּל קְהַל עֲדַת-יִשְׂרָאֵל--בֵּין הָעַרְבָּיִם.  וְלָקְחוּ, מִן-הַדָּם, וְנָתְנוּ עַל-שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, וְעַל-הַמַּשְׁקוֹף--עַל, הַבָּתִּים, אֲשֶׁר-יֹאכְלוּ אֹתוֹ, בָּהֶם.  וְאָכְלוּ אֶת-הַבָּשָׂר, בַּלַּיְלָה הַזֶּה:  צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת, עַל-מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ...."      [שמות י"ב,  א- ח]

השאלות הן:

א] מדוע היולדת – מביאה  קורבן - במה חטאה?

ב] מהי "שבת החודש"  ומה הקשר לפרשתנו?

תשובות.

היולדת והקורבן.

נאמר: "וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ, לְבֵן אוֹ לְבַת, תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן-שְׁנָתוֹ לְעֹלָה, וּבֶן-יוֹנָה אוֹ-תֹר לְחַטָּאת--אֶל-פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד, אֶל-הַכֹּהֵן"

הרב אביגדור הלוי נבנצל מסביר [בספר: "שיחות לספר ויקרא"]: קורבן היולדת מורכב משניים: כבש לעולה ועוף לחטאת - אך אם ידה אינה משגת: תביא: עוף לעולה ועוף לחטאת [שם ח'] הרב מביא את דבריו של-  רשב"י: קורבן החטאת שמצווה להביא היולדת עורר את תמיהתם של רבותינו התנאים: הרי היולדת שאינה מצווה על פריה ורביה [יבמ' ס"ה]  למעשה - קיימה מצווה גדולה  לפי שהביאה לעולם צלם - אלוקים לאחר שעברה ייסורים - הן במהלך ההריון והן בזמן הלידה- היא חייבת להביא  קורבן אם כן , מה היה חטאה?

על פי דעת חכמים במסכת "כריתות " [כ"ו]

אין קורבן החטאת שהיולדת מצווה להביא - בא  דווקא על חטא שחטאה. רבי שמעון סובר: שהיולדת כן חטאה: "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בר יוחאי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קורבן? אמר להן: בשעה שכורעת  ללדת [לילד] קופצת ונשבעת שלא  תזקק לבעלה: לפיכך אמרה תורה - תביא קורבן" [מסכת נידה ל"א] שהרי בזמן שהיא יולדת ונאחזים בה צירי לידה - היא נשבעת אם לא בפיה אז בליבה: שלא תמשיך לחיות עם בעלה וללדת. אלא שככול שהזמן חולף - היא מביעה חרטה וממשיכה להביא ילדים לעולם. ובגלל שלא מקיימת את שבועתה זו - מתחייבת בהבאת קורבן חטאת.

הרב נבנצל - מסביר: כי אומנם בזמן הלידה מרוב כאבים היא נשבעת - אבל בחלוף הזמן  הכאב לאט, לאט חולף ,היא רואה וחשה את היופי בחיי המשפחה ובגידול התינוק ומחליטה כי ברצונה להמשיך להגדיל את המשפחה.

רש"ר [הרב שמשון רפאל הירש] מסביר: על האישה לגשת אל "רועה חייה" עם "כבש בן שנתו לעולה" ולנדור לפניו שתלך אחר הנהגתו , תשמור על רעננות הנעורים בנפש וברוח ואחרי שתהיה משוחררת מכאביה הגופניים תקדיש עצמה לה' בכל כוחה ובמרצה החדש - כדי לקיים את תפקידה כרעיה וכאם - לקיים את אש התורה ולגרום – לאלוקים נחת רוח.

רש"ר מדגיש: קודם יש להקריב את קורבן החטאת היות ולפני שאדם רוצה להקדיש את מעשיו לה'- עליו לטהר עצמו תחילה מרשלנות ומחולשה מוסרית. עליו לרחוץ  בניקיון כפיים ורק אחר כך מעשיו יהיו רצויים, ראשית עליו לסור מרע ואחר כך: "עשה טוב".

היות והמטרה: :"עשה טוב" לכן הכתוב מזכיר תחילה את קורבן העולה - כלשון הגמרא: :"למקראה הקדימה הכתוב" [זבחים צ.] ובמיוחד כאן יש להזכיר את העולה בתחילה [ לדעת ה"ר חיים  בתוספות שם, יש אף להקדיש את קורבן העולה תחילה] אבל למעשה היא מביאה את חטאת העוף תחילה - לפי שעברה סבל רב - המיוצג בעוף  לפי שהייתה נתונה לסכנת כל אובדן טהרתה. כי הייעוד של החירות המוסרית היה יכול להעלם ממנה. כעת היא תעבור את תקופת הייסורים מתוך הידיעה -  כי עליה למלא תפקיד נעלה וכך תעבור מהייסורים בעודה פאסיבית לכוח מוסרי פעיל - למלא את ייעודה בחיים..

היא נודרת עם קורבנה שתעבור את  תהליך ייסוריה - מתוך התחייבות למלא בפועל את  שליחותה הנעלה.

רבינו בחיי שם את הדגש על המילים: "וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן, וְטָהֵרָה"  "אין לשון כפרה נופל כי אם על החטא , לפיכך קרבן זה של יולדת מחודש כקרבן הנזיר":

שואל רבינו בחיי בהמשך: מה חטאה היולדת בזמן הלידה שהיא צריכה את תורת הקורבן ?ואם קורבן זה בא על כך שהיא ניצלה מסכנה ,הרי כל אישה נמצאת בסיכון בזמן  לידת הוולד והיא ניצלה ממיתה, מן הראוי היה שתביא קורבן תודה.

אם כן, מה הטעם בהבאת קורבן חטאת?

על כך תשובתו: יתכן לפרש - שהחטא נובע לא מצד האישה  עצמה, אלא מצד חווה אימנו- שהייתה אם כל חי, כי אם לא הייתה חוטאת באכילת הפרי האסור אז סביר להניח כי האדם היה מוליד עם אשתו שלא בדרך תאווה ,אלא בדרך טבע גמור -  כדוגמת האילן המניב פירות – מידי שנה בשנה.                        

היולדת קשורה לאם כל חי . על זה היולדת חייבת לכפר שהרי בסיבת אותו החטא -מוטל על האישה להביא קרבן -לכפר על החטא הקדום ההוא בגן עדן. מתוך סיבת חטא קדום זה הוטלו על האישה שלוש מצוות: נידה, חלה והדלקת הנר.  היות והחטא של חוה ואדם תחילתו היה במחשבה ואחר כך במעשה ,לכן היולדת צריכה להקריב קורבן עולה שמכפר על מחשבה וקורבן חטאת כנגד החטא שבוצע בפועל.

משום כך, התורה הקדימה – עולה לחטאת ,לעומת שאר הקורבנות שבהן החטאת קודמת לעולה.

" שבת החודש"

"הנתיבות שלום" מסביר: יש לבאר את קריאת פרשת החודש  הנקראת השנה בשבת ר"ח ניסן : כפי שיש טעם לשבתות – מתוך ארבעת הפרשיות האחרות המיוחדות: כל פרשה - היא פרשה שלמה של עבודה.

פרשת שקלים—עניינה תרומת בני ישראל לקורבנות של כל השנה והיא שייכת גם לזמננו - כדברי מדרש תנחומא - שבכל שנה בשנה כשקוראים את פרשת שקלים - כאילו משה רבינו עומד שם וזוקף את ראשו.

קריאת פרשת זכור: מצווה נצחית -  מטרתה למחות  את שורש עמלק,

פרשת  פרה – מטרתה לטהר את היהודי ,למרות שבזמן הזה אין אפר פרה בפועל , אך על ידי קריאת התורה מעלה עליו  הכתוב כאילו קיים בפועל.

קריאת פרשת החודש יש לה משמעות בעבודת ה'.

נשאלת השאלה: מדוע  מוזכר שהדיבור אל משה היה בארץ מצרים? כדברי הכתוב: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר" הרי אין זה  דרכה של תורה לציין בכל פרשה באיזה מקום נאמרה.

עוד צריך לבאר את כפל הלשון שנאמר:  "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים:  רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". 

יש בפסוק כפילות של אותה משמעות. גם המילה: "לכם" מופיעה פעמיים בפסוק זה?

רש"י  הסביר בתחילת פרשת בראשית: שהחודש הזה לכם  ראש חודשים  - היא מצווה ראשונה שהצטוו בה ישראל, במצווה זו  מן הראוי היה להתחיל את התורה ובוודאי ישנה כוונה גדולה שדווקא מצוות קידוש החודש נבחרה מכל תרי"ג מצוות להיות מצווה ראשונה שהצטוו בה ישראל ויש צורך לבאר זאת.

ממשיך ואומר ה"נתיבות שלום"- כי על פי דברי צדיקים על פרשת החודש -"החודש הזה לכם ראש חודשים- ראשון הוא לכם לחודשי השנה" הרי במשך השנה - יש  הרבה זמני התחדשות- בהם יכול יהודי להתחדש כבריה חדשה,

השבתות והחגים נועדו לכך שיהודי יקיים אותם וישוב בהם לשורש היהודי שלו.

אבל לגבי החודש הזה -  החודש הזה  לכם ראש חודשים - ההתחדשות של החודש הזה - היא ראש לכל  ההתחדשויות.

פירוש הדבר- כי חודש ניסן מסוגל ביותר להתחדשות - מכל זמני ההתחדשות שבשנה, בו יהודי יכול להתחדש בעניינים הקשים - שבמשך השנה נתקל בהם . נושא ההתחדשות מהווה כוח מיוחד שניתן לישראל - שבכל  התחומים מסוגל היהודי להתחדש כבריה חדשה- כמאמר חז"ל: [מכילתא כ"א, א] "החודש הזה לכם ולא לגויים, שהגויים מונין  לפי החמה וישראל מונין לפי הלבנה".  בעצם  עולה השאלה: מדוע ה' עשה כך שכל העולם מונים את החודשים על פי מהלך החמה ואילו ישראל מונים את החודשים על פי הלבנה? אלא- שבחמה אין שום חידושים ושינויים, אינה משנה את צורתה לעולם- מנגד הלבנה נמצאת בתהליך של התחדשות מתמדת יש בה התחדשויות קטנות בכל יום ובכל שעה ובנוסף קיימת התחדשות גדולה בכל חודש - עד שהיא מתמעטת. בתחילת חודש אחרי כן שוב הלבנה מתחדשת וגדלה , כך גם עם ישראל , הם תמיד במצב של התחדשות  ובאותו אופן כל יהודי יכול להתחדש ,אפילו, בחשכה גדולה בדומה ללבנה , לא כן הגויים שהם  מונים לפי החמה ,אין להם את כוח ההתחדשות ובזמן חשכה נופלים לתוך ייאוש.

ליהודי יש נצוץ אלוקי של קדושה וגם אם יורד לשיא השפלות בדומה לזרע שנזרע באדמה  ונרקב  כעבור זמן נובט ומצמיח צמח – מחדש, בניגוד לאומות העולם . מצווה זו של  ההתחדשות נאמרה לבני ישראל במצרים בשיא הטומאה וחשכת הגלות - כי חודש ניסן הוא חודש של אהבת ה' לעמו  ומתעוררת גם אהבת העם לה'. כי סגולת ההתחדשות  בחודש ניסן אין כמותה בכל השנה כמו שבניסן נגאלו עתידים ישראל להיגאל בחודש ניסן בעתיד . בנוסף בחודש ניסן מתחילים בספירת העומר - שהיא כולה הכנה לקבלת התורה.

לסיכום , לאור האמור לעיל , לעניות דעתי , קיים קשר בין פרשת תזריע - המתארת את היולדת שזכתה בפרי בטן - בריה חדשה  שבאה לעולם  והיולדת מביאה  את  קורבנותיה לכהן - כדי לכפר על שבועתה - ובכך גם היא מתחדשת בעצמה.

יהי רצון שבחודש הזה ממש יתגשמו דברי מיכה  הנביא:  "כִּימֵ֥י צֵאתְךָ֖ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אַרְאֶ֖נּוּ נִפְלָאֽוֹת" [מיכה ז, ט"ו]     

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

הרב אבינר