סוכות זמן שמחתנו- מאין כי מצווה לשמוח בחג זה?/ מאמר מאת: אהובה קליין (c)

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

                    סוכות זמן שמחתנו - מאין כי מצווה לשמוח בחג זה ?

מאת: אהובה קליין.


ציורי תנ"ך/ חג סוכות במדבר/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]


ציורי תנ"ך/ שימחת  בית השואבה  במקדש/ציירה: אהובה קליין(c)

בתום ראש השנה ויום כיפור – נכנסים אנו לתוך שערי השמחה:

בחג סוכות- היהודי מגיע  למדרגה רוחנית גבוהה – זאת בעקבות הטיפוס בסולם הרוחני שהחל בחודש אלול- הן באמירת הסליחות והן בתקיעת שופר- ובקשת מחילה – איש מרעהו, ידוע שאין יום הדין – החל בראש השנה  וחתימת הדין -ביום כיפור –מכפרים  על חטאים שבין אדם לחברו- אלא עם כן - יבקש  ממנו סליחה, שמא פגע בכבודו בהלבנת פנים  ברבים ,או על ידי דיבור לשון הרע - חלילה ,וכדומה.

ביום כיפור- היהודי עולה  למעלה גבוהה  יותר בסולם הרוחני- על ידי שמקיים את חמשת האיסורים החלים עליו -ביום קדוש זה וביניהם הצום.

בכך מטהר את נפשו ונשמתו  וכאשר  מגיע חג הסוכות- הוא חש טהור וזך  לקבל את פני החג –במצוות השמחה-  ומקיים באהבה את מצוות הישיבה בסוכה- מצווה שנעשית  על ידי טבילת  כל גופו בסוכה- וזאת בדומה למצוות ישוב ארץ ישראל- בה היהודי מקיים את  הישיבה בארץ המובטחת- ברמ"ח איבריו.

חג סוכות – הוא אחד מבין שלושת הרגלים: פסח, סוכות ושבועות   החג מכונה  בכמה שמות: "חג האסיף", "חג הסוכות" ו"זמן שמחתנו":




ציורי תנ"ך/ חג האסיף[חג הסוכות] ציירה: אהובה קליין  (c) [שמן על בד.

בחג זה  מצווים אנו  במצוות השמחה! ככתוב: "ושמחת בחגך . . והיית אך שמח" (דברים ט"ז, י"ד), וכן נאמר לעניין מצוות הלולב: "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים" (ויקרא כ"ג, מ). לפיכך נקרא החג גם "זמן שמחתנו", וכך שמו בתפילות החג.

אחת המצוות שהיו נהוגות בתקופת המקדש, היא: "מצוות הקהל " המקור  למצווה זו - בחומש דברים: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה, אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת, וַיִּתְּנָהּ אֶל- הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי, הַנֹּשְׂאִים אֶת-אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה; וְאֶל-כָּל-זִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל.  וַיְצַו מֹשֶׁה, אוֹתָם לֵאמֹר:  מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה--בְּחַג הַסֻּכּוֹת.  בְּבוֹא כָל-יִשְׂרָאֵל, לֵרָאוֹת אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחָר:  תִּקְרָא אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת, נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל--בְּאָזְנֵיהֶם.  הַקְהֵל אֶת-הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ--לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת." [ דברים ל"ב, ט-י"ג]

על פי הרמב"ם וספר החינוך: המטרה במצווה זו: להביא את עם ישראל לזירוז  בקיום המצוות – הלכה למעשה. ובכך לחזק אותם בקיום מצוות התורה מתוך אמונה בה' - התלהבות ושמחה.

בזמן מיוחד זה, הכוהנים היו תוקעים בחצוצרות ובעוד שכל העולים לרגל מתאספים בבית המקדש ועל גבי הבמה ניצב המלך-  שהיה מזרעו של דוד- והיה קורא לעם - פרקים נבחרים מתוך ספר דברים.

אברבנאל מסביר: המועד הוא: חג הסוכות אחרי ראש השנה ויום הכיפורים -לפי שעם ישראל כבר הכניע את יצרו וכעת משועבדים בעבודת בורא עולם. כאשר כל ישראל מתאספים במעמד חשוב זה - ודבקים בה' , הם מקשיבים להקראת התורה מתוך כוונה רצויה ויגיעו על ידי כך לידי יראה.

רד"צ הופמן טוען: כי אומנם מידי שנה, חג סוכות שנקרא גם בשם: חג  האסיף  מסמל את סיום עבודת השנה, אך כעת בתום שנת השמיטה שכללה שביתה ממלאכת העבודה באדמה, מזכירה את האווירה שהייתה במדבר וזה זמן ראוי לעם ישראל לקבל מחדש את התורה - מתוך אימה ויראה.

 לאור האמור לעיל: ניתן ללמוד: כמה חשובה מידת השמחה- לא רק בחג הסוכות- אלא תמיד- במהלך  עבודת ה'-  היום יומית.

וכך התורה מתארת את חשיבות השמחה ובהעדרה, חלילה- את העונש:

"תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל - וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל, וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ" [דברים כ"ח- ל"ז- ל"ח]

 יהי רצון שנזכה תמיד לקיים את  התורה ככתבה ולשונה- כדברי דוד המלך:

              "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה, בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה"  [תהלים ק, ב]

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

פרשת ויקרא- מהו הקשר בין השלום לקורבנות?/ מאמר מאת: אהובה קליין .

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

פרשת ויקרא- מהו הקשר בין השלום לקורבנות?

 מאמר מאת: אהובה קליין

ציורים שלי לפרשה:

ציורי תנ"ך/ ה' קורא למשה מבין הכרובים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ קורבן עולה ויורד/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורח  תנ"ך/ סעודת מחלקי קורבן השלמים המותרים למקריב[לבעלים] ציירה: אהובה קליין (c)

"ונאכל בכל עיר [ירושלים] לכל אדם טהור"

ציורי תנ"ך/ קורבן עולה/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

\

ציורי תנ"ך/ הכוהנים עורכים את העצים על המזבח/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ המקריב קורבן עולה של יונים - מגיש לכוהן/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

הפרשה פותחת בפסוקים הבאים: "וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.  דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה--מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם.  אִם-עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן-הַבָּקָר, זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ; אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, יַקְרִיב אֹתוֹ, לִרְצֹנוֹ, לִפְנֵי יְהוָה"  [ויקרא א ,א-ד]

מדובר , בקורבן עולת נדבה - העשיר מקריב בקר, הבינוני יקריב צאן ואילו העני יקריב מן העוף כפי שהכתוב מתאר: "וְאִם מִן-הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ, לַיהוָה:  וְהִקְרִיב מִן-הַתֹּרִים, אוֹ מִן-בְּנֵי הַיּוֹנָה--אֶת-קָרְבָּנוֹ". [שם ,א, י"ד]

 השאלות הן:

א] מדוע מקריבים בהמה ולא חיה?

ב] מדוע התורה פותחת דווקא בקורבן עולה?

ג] אילו תורים, או אילו יונים יש להקריב לה' ?

קורבן מן הבהמה.

רבינו בחיי מסביר באמצעות שני פירושים:

א] ה' בחר  דווקא בבהמות ולא בחיות לקורבן - היות והבהמות בדרך כלל נרדפות על ידי החיות ופסל את החיות מפני שהן רודפות ומהעניין הזה ,דרשו רז"ל: "הווי מן העלובין ולא מן העולבים מן  הנרדפים ולא מן הרודפין"

ובמיוחד התורים ובני יונה הם הכי נרדפים ולכן הכשיר אותם הכתוב למזבח. ומכאן המסקנה : כי ה' הכשיר את הבהמות והעופות משום שהם  נרדפים.

רז"ל מבססים את דבריהם  על הפסוק: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" מכאן  שהכתוב מדמה את אוהביו [הנעלבים] לשמש - לפי שהשמש הייתה עלובה  כשקטרגה הלבנה ואמרה: אי אפשר ששני מלכים ימשלו תחת כתר אחד.

וכשם שה' דימה את עלבונם לעלבון השמש - כך את זכות אורם –לזכות אור  השמש.

ב] הטעם השני: שהכתוב הכשיר את הבהמות להקרבה על המזבח - כדי ללמד על מידת התמימות ,מידה שראויה לבני אדם שיתנהגו בה, היות והבהמות מסמלות  תמימות, משכנם של הבהמות במקום מיושב ובהם בחר גם יעקב אבינו, וההוכחה לכך היא: שרבקה - אמו אמרה לו: "לך נא אל הצאן", ויעקב היה בוחר תמיד בדרך השלום ועל כן נקרא: "איש תם" שתרגומו: איש שלום. גם התורה שניתנה לזרעו כולה - שלום כמו שכתוב: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" [ משלי ג]

וישראל מכונים בשם: "שולמית" כמו שכתוב בספר שיר השירים: "שובי,שובי השולמית" , עם ישראל מסמל את השלום -שדר בתוכו, לכן ה' בחר  בסוג זה של קורבנות- היות והם מסמלים את השלום בעולם. ואילו את החיות שהם מסמלים רשע – אלוקים פסל להקרבה על המזבח.

עשיו הרשע היה איש שעיר ,חי במדבר והיה מרוחק ממזרח השמש  בגבורתו כמו שנאמר :"..יודע ציד, איש שדה" הוא בחר דווקא בחיות - שמשכנם במדבר אזור שיממון וחורבן. מצב זה מנוגד  למידת השלום. מטעם זה התורה מצווה לבנות את המזבח מאבנים וללא אבני גזית – כי חרבך הנפת עליה .

החרב – הוא ירושה לעשיו כפי שהדבר מתבטא בפסוק: "וְאִם-מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה-לִּי, לֹא-תִבְנֶה אֶתְהֶן  גָּזִית:  כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ, וַתְּחַלְלֶהָ".[שמות כ, כ"א]  מכיוון שתכלית המזבח: להאריך ימים ואילו החרב מקצר את הימים , דרשו רז"ל: שאין זה מן הדין שיונף המקצר על המאריך.

הרמב"ן  טוען : שאין מקריבים חיות -כי זה לאו הבא מכלל עשה כשמקריב חיה כמו  שנאמר בזבחים פרק שלישי [ל"ד]: "המעלה אברי חיה רבי יוחנן אומר: עובר בעשה"

הרב שמשון רפאל הירש מדגיש שהקרבת חיה פסולה - אפילו בדיעבד והוא מבסס את דבריו על הפסוק: "בקר וצאן אמרתי לך ולא חיה" [זבחים ל"ד] מכאן שרק אותן הבהמות אשר יכולות על פי טבען לשתף פעולה עם האדם כשרות לייצג את  אישיותו בקרבן שהוא מקריב.

 קורבן עולה.

רבינו בחיי מסביר: מדוע התורה מקדימה את קורבן עולה לשאר הקורבנות?

על דרך הפשט: המחשבה היא ראשית הכול ואם חשב על  החטא תחילה -מכאן שיבצע את החטא גם בפועל-דהיינו שיעבור ממחשבה שלילית למעשה שלילי שהוא החטא. מטעם זה הכתוב הקדים את קורבן העולה.

ומדוע הכתוב מזכיר תחילה פר ואחר כך צאן ובסוף את העוף?

 ותשובתו: כי פר מוקרב על ידי העשיר- היות  ואדם זה- בעל לב גס , גאוותן ובוטח בעושרו בלבד, לכן חויב להביא פר.

אדם במעמד בינוני שאין ליבו גס ואין  הוא נוהג לחטוא תמיד-מביא קורבן מן הצאן.

אדם עני שליבו נכנע והוא שפל, לעומת שאר בני אדם מביא קורבן מן העוף - לפי שהשווי הכספי של הקרבן אינו כרוך בממון רב.

משום כך, קורבנו של כל אחד ואחד על פי גודל חטאו.

ועל דרך הקבלה: התורה הקדימה את העולה - כנגד הבינה, ולכן סידור הפרשיות כגופי הקורבנות:

ראשית, קורבן עולה.

בשלב הבא- קורבן שלמים ואחר כך- פר כהן משיח שהוא חטאת וזה כמו סדר שלושת השמות שמצויים בשלוש עשרה מידות.

העולה- היא למעלה מן המידות.

קורבן השלמים למכריע ביניהם כדי להשלימם.

פר כהן משיח –הוא החטאת לכנסת ישראל כפי שהכתוב מציין: " וחטאתם לפני ה' " [ויקרא ט"ז] חטאת לכנסת ישראל.

הרב שמשון רפאל הירש מסביר: את מהות השם: "עולה" שנגזר מן הצורך והרצון  לעלות ולהתקדם, אדם שמביא קורבן "עולה" מבין שעליו לעלות  קדימה לעבר הטוב האלוקי. ויש לו הכוח לבצע זאת.

אדם זה מגיע לידי הבנה: שהוא נכשל במילוי חובתו ומטרת קורבן העולה להזהירו מכישלונות עתידיים. ועל כן קורבן עולה- מסמל את העלייה וההתקדמות בדרך  הרוחנית.

 תורים ובני יונה.

רבינו בחיי מסביר בשני אופנים:

על דרך הפשט: התורה בחרה דווקא את הגדולים בתורים מהטעם של הדבקות והמסירות שיש בהם, כי ידועה שהנקבה שבהם המאבדת את בן זוגה, לא תדבק בבן זוג אחר לעולם. וכך הם עם ישראל תמיד דבקים בה' ואינם נוטשים את דבקותם בו - לטובת  אלוהים אחרים.

לכן התורים כשהם קטנים - פסולים להקרבה קודם בשלותם  לזווג.

לעומת זאת אצל היונים - התורה פסלה את הגדולים שבהם מפני שהם קנאים לכל אחד ובסופו של דבר באים לידי פירוד לכן בקבוצה זו –נבחרו דווקא הקטנים טרם יגיעו לידי בשלות לזווג.

את התרנגולים התורה כלל לא הכשירה, לפי שהם נחשבים לבעלי זימה.

על דרך הקבלה: התורים יסודם מים ולכן התורה הכשירה דווקא את הגדולים- וזאת כדי לרמוז שהחסד דרוש  בכמות גדולה בעולם בכל דבר.

לעומתם , היונים –יסודם אש, כמו שכתוב: "ואברותיה בירקרק חרוץ, כי זהב ירוק גון האש" [תהלים ס"ח] לכן נפסלו היונים הגדולים והוכשרו הקטנים.

לסיכום לאור האמור לעיל ניתן להסיק : כי התורה מתחשבת במעמדו של המקריב ועל כן, העשיר מקריב מן הבהמה, המעמד הבינוני -מקריב צאן ואילו העני - יקריב עוף.

מעניינת גם ההבחנה שהתורה עושה בין תורים ליונים.

על פי הכשרת סוגי הקורבנות: בהמות ולא חיות, בעופות- תורים גדולים וביונים דווקא -הוכשרו הקטנים- המשותף לכל הקורבנות שהוכשרו להקרבה - הוא סמל השלום והנאמנות,  המסמל את עם ישראל- עם השלום.

בימינו לא ניתן לקיים את הקרבת הקורבנות מכל סוג שהוא ועל כן התפילה ממלאת את מקומה.

 מי ייתן שלא נחטא עוד ונזכה בקרוב לבניין המקדש ועבודת הכוהנים.

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

פרשת יתרו- מה גנוז בהר סיני?/ מאמר מאת: אהובה קליין.

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

פרשת יתרו- מה גנוז בהר סיני?

 מאמר מאת: אהובה קליין.

ציורים שלי לפרשה:

ציורי תנ"ך/ ההכנות למתן תורה- כיבוס הבגדים/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ מעמד הר סיני/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ משה יורד עם לוחות הברית מן ההר/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ יתרו משיב את ציפורה ובניה למשה/ציירה: אהובה קליין (c)[שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ משה שופט את העם במדבר/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ יתרו מכיר בגדולת ה'/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

"וַיֹּאמֶר, יִתְרוֹ, בָּרוּךְ יְהוָה, אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה:  אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת-הָעָם, מִתַּחַת יַד-מִצְרָיִם".[שמות י"ח,י-י"א]

ציורי תנ"ך/ משה מתרה בעם למען לא  יעלו להר סיני /ציירה: אהובה קליין(c)

פרשה זו קרויה על שם יתרו - חותן משה משום שאחר שראה  את כל הניסים שקרו לעם ישראל קיבל על עצמו את האמונה בה'. בזכות זה - זכה  להנצחת שמו בפרשה כה חשובה - המתארת את מתן תורה בהר סיני.

חז"ל משבחים את יתרו על היותו מכניס אורחים בעת מנוסתו של משה ממצרים,  יתרו אמר לבנותיו לקרוא למשה שיבוא, כפי שכתוב במסכת  סנהדרין [ק"ד, ע"א ]: "בשכר: "קראנה לו ויאכל לחם"- זכו בני- בניו וישבו בלשכת הגזית" [הכוונה להיכל שבהר הבית, מקום כינוס חכמי הסנהדרין הגדולה בתקופה שבית המקדש היה קיים].

בטרם קיבלו עם ישראל את התורה, אלוקים ציווה את משה לפנות אליהם ולהנחות אותם בכמה הנחיות חשובות:

כפי שהכתוב מתאר: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵךְ אֶל-הָעָם, וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר; וְכִבְּסוּ, שִׂמְלֹתָם.  וְהָיוּ נְכֹנִים, לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי:  כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי, יֵרֵד יְהוָה לְעֵינֵי כָל-הָעָם--עַל-הַר סִינָי.  וְהִגְבַּלְתָּ אֶת-הָעָם סָבִיב לֵאמֹר, הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ:  כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהָר, מוֹת יוּמָת.  לֹא-תִגַּע בּוֹ יָד, כִּי-סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ-יָרֹה יִיָּרֶה--אִם-בְּהֵמָה אִם-אִישׁ, לֹא יִחְיֶה; בִּמְשֹׁךְ, הַיֹּבֵל, הֵמָּה, יַעֲלוּ בָהָר.  וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן-הָהָר, אֶל-הָעָם; וַיְקַדֵּשׁ, אֶת-הָעָם, וַיְכַבְּסוּ, שִׂמְלֹתָם.  וַיֹּאמֶר, אֶל-הָעָם, הֱיוּ נְכֹנִים, לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים:  אַל-תִּגְּשׁוּ, אֶל-אִשָּׁה. [שמות י"ט, י-ט"ז]

השאלות הן:

א]  אילו הכנות  נדרשו מעם ישראל  לקראת מתן תורה?

ב]  מדוע היה צורך להזהיר את עם ישראל   לבל  יתקרבו להר?

התשובות :

ההכנות טרם מתן תורה.

רבי חיים ליב שמואלביץ כותב בספרו: "שיחות מוסר":  היו שלושה סוגים של הכנות - לקראת  מתן תורה:

א] עצם הזכרת המקום:"ויסעו מרפידים" כפי שכתוב: "ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים.." על כך אמרו חז"ל [מכילתא שם]: שם המקום: "רפידים" מרמז על כך שעם ישראל רפו ידיהם מהתורה ,אך ברגע שהתורה מציינת: "ויסעו מרפידים"- מכאן לומדים: כי עם ישראל התרחק מהרפיון שהיה להם כדברי אור החיים: "הכנה ראשונה לקבלת התורה היא התגברות והתעצמות בעסק התורה, כי העצלות הוא עשב המפסיד השגתה". כי אם אדם אינו לומד תורה בכל כוחו, התורה נהפכת לו לסם מוות כפי שנאמר בגמרא [מסכת שבת פ"ח, ב] לפיכך יהודי העוסק בכל כוחו בלימוד התורה הוא כאדם המשתמש ביד ימינו  - שבאמצעותה הוא  עושה את עיקר הדברים, לא כן אחד שאינו  משקיע את כוחו ואינו טרוד  לדעת את סוד התורה - דומה לאדם המשתמש ביד שמאל שבדרך כלל אינה פעילה ולכן בשבילו - התורה היא סם מוות.

וע"כ נראה שההתעסקות בתורה חייבת להיות בכוח ובמרץ רב-זוהי שאלת חיים ממש. אדם המשקיע את כוחו בתורה – צפוי לו שכר בעולם הזה ובעולם הבא.

ב] ההכנה השנייה מרומזת במילים: "ויחנו במדבר" - וכאן יש רמז לתיקון המידות והתרחקות ממידת הגאווה. על כך נאמר במסכת נדרים [נ"ה, א]:"כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר - התורה ניתנת לו במתנה, שנאמר: "וממדבר מתנה" [במדבר כ"א, י"ח] וכתב אור החיים: "כי אין דברי תורה מתקיימין, אלא במי שמשפיל עצמו ומשים עצמו כמדבר [מסכת עירובין נ"ד, א] וכנגד זה אמר: "ויחנו במדבר", לשון שפלות וענווה כמדבר שהכול דורכים עליו"

בגמרא [מסכת תענית כ', ב] נאמר: "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז" הכוונה שיוכל גם לכופף עצמו בפני אחרים ואף לבטל את דעתו מפני רצון חברו, ולא יהיה קשה כארז זקוף שאינו מסוגל להיות גמיש ולכופף את עצמו.

ועל כך נאמר: "לפיכך זכה קנה ליטול הימנו קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות" מכאן שאפילו התורה נכתבת על ידי הקולמוס שמסמל את הענווה.

ג] ההכנה השלישית מתבטאת במילים:"ויחן שם ישראל נגד ההר" – על כך נאמר: "הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת, ואהבו את השלום, ונעשו חניה אחת, הרי שאתן להם את תורתי" [סוף ד"א ,זוטא]

הכוונה- שעם ישראל היו מאוחדים כאיש אחד בלב אחד כאשר היו בתחתית ההר-לפיכך היו ראויים לקבל את התורה.

כפי שכתוב: "ויחן" בלשון יחיד. התורה לא ניתנה ליחידים ,אלא לכל העם כאשר הם מאוחדים.

על פי רש"י: המילים: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵךְ אֶל-הָעָם," עם ישראל היו צריכים להכין את עצמם היום ומחר. כמו שאמר הנביא ירמיהו: "ובטרם תצא מרחם הקדשתיך"

הרב שמשון רפאל הירש מסביר: התורה עומדת לבוא אל העם ולכן עם ישראל חייב להתכונן במשך שלושה ימים -  הוטל עליהם לקדש את גופם וגם את לבושם – על ידי רחיצה וכיבוס וזאת על מנת שיהיו ראויים לקבלת התורה.

"הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר"

על פי ציווי זה, נראה  שישנה חשיבות גדולה מאד להר סיני- עוד טרם קבלת התורה ועל כן ראוי לבדוק מהי חשיבות זאת?

רבינו בחיי מסביר את משמעות המשפט:  "וְהִגְבַּלְתָּ אֶת-הָעָם סָבִיב לֵאמֹר, הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ:  כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהָר, מוֹת יוּמָת".

הכוונה היא לתת לעם גבול כשיעור אלפיים אמה, גם אם קצת חסר ממידה זו או גם אם יש קצת יותר ממידה זו -המטרה שעם ישראל לא יעלו אל ההר כדי שלא יגעו בקצהו.

העובר על איסור זה צפוי לעונש "לא תהא מיתתו כנגיעת יד כגון: חנק ושרפה וכיוצא בהן כי אם מרחוק כגון סקילה, או בחיצים לכן נאמר: "כִּי-סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ-יָרֹה יִיָּרֶה"

בעל "החפץ חיים" אומר רעיון מעניין במיוחד: מכך שעם ישראל הוזהרו טרם מתן תורה מלהתקרב להר, לומדים קל וחומר : אם הר זה שאין בו דעת ואינו מרגיש כלום - נתקדש מכוח המעשה של מתן תורה עד כדי כך שהוזהרו לא לגעת בקצה ההר, קל וחומר שיש לנהוג ביראת כבוד כלפי תלמיד חכם שהוא בבחינת ספר תורה חי שיש בו שכל ורגש , שכל הנוגע בקצה כבודו כאילו נגע  בבת עינו.

ישנו מדרש מעניין על חשיבות ההר:

על פי מדרש שוחר טוב [פרק ס"ח]רבי יוסי מבהיר :"סיני מהיכן בא? מהר המוריה! נתלש כחלה מעיסה, ממקום שנעקד יצחק אבינו, אמר הקב"ה: הואיל ויצחק אביהם נעקד עליו, נאה לבניו לקבל עליו עול תורה" לפי דברים אלה, הר סיני- שלוחה- של הר  המוריה.

בהר המוריה אברהם אבינו עמד בניסיון הקשה של העקדה ואכן בסוף הניסיון הקב"ה אמר לו: "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה.."

תהליך דומה, קורה בהר סיני: הניסיון ויראת שמים, מכאן ניתן להבין את חשיבות המקום.

ספורנו מסביר: כי האזהרה אל העם לא להתקרב להר סיני, נובעת מהחשש פן יפלו חללים בתוך העם  ויערבבו שמחת ה' בטומאת המתים וכך יטילו אבל על קרוביהם ולא תשרה  השכינה עליהם.

לדעת  המלבים : מהציווי: "וְהִגְבַּלְתָּ אֶת-הָעָם סָבִיב"- ניתן להסיק: כי יהודי חייב להגביל את עצמו בענייני אלוקות ולא לחקור יתר על המידה את הנושא- כי הוא למעלה מתפיסתו, אלא עליו להסתפק באמונה פשוטה.

לדעת הרב שמשון רפאל הירש: היו צריכים את עם ישראל להזהיר לא להתקרב להר- כדי להפריד בן העם הפרדה פיסית - לבין ההר שהוא מקור אלוקי. המקום מורם אל תחום שמעבר הארצי - לכן כל יצור חי שיגע בהר – צפוי למיתה ורק אחרי מתן תורה יושב ההר אל התחום הארצי- כל ההגבלה הזאת - מטרתה להוכיח: באופן מוחשי שמקור התורה הוא על אנושי ועל ארצי!

לאור האמור לעיל, ניתן להסיק: כי הר סיני היה קדוש בהיותו גם שלוחה של הר המוריה-כדברי המדרש והיה גנוז בו כוח של קדושה הנובע מעצם קבלת התורה במקום זה והשראת השכינה -ועל כן נדרשו הכנות  לקראת מעמד הר סיני ומנגד: איסור גמור לעלות או לגעת בהר.

 יהי רצון שנזכה להתמיד בתורה הקדושה ובקיום מצוותיה מתוך אהבה, כוח ועוצמה וכך נשמש גם אור לגויים.

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

פרשת מקץ- מהו המפתח לעליית יוסף לפסגת ההצלחה?/ מאמר מאת: אהובה קליין(c)

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

פרשת מקץ.  מהו המפתח לעליית יוסף לפסגת ההצלחה?

 מאמר מאת: אהובה קליין.
 הציורים שלי  לפרשה:

ציורי תנ"ך/ יוסף פותר את חלומות פרעה/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ חלום השיבולים של פרעה/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ חלום הפרות של פרעה/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ פרעה נסער בעקבות חלומותיו, ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ יוסף מקים משפחה במצרים/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ האחים נדהמים לגילוי גביע בנימין/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ האחים יורדים למצרים ולוקחים מזמרת הארץ/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ יוסף בוכה במצרים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

פרשת מקץ , מהו המפתח לעליית יוסף לפסגת ההצלחה?

מאת: אהובה קליין.

פרשה זו מתארת  את המתרחש במצרים מהרגע שיוסף מובא לפני פרעה ומצליח לפתור לו את חלומותיו באופן מדהים!

וכך הכתוב מתאר את תגובת פרעה לפתרונות המחכימים שהציע יוסף:

וַיִּיטַב הַדָּבָר, בְּעֵינֵי פַרְעֹה, וּבְעֵינֵי, כָּל-עֲבָדָיו.  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-עֲבָדָיו:  הֲנִמְצָא כָזֶה--אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹקים בּוֹ.  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף, אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹקים אוֹתְךָ אֶת-כָּל-זֹאת, אֵין-נָבוֹן וְחָכָם, כָּמוֹךָ.  אַתָּה תִּהְיֶה עַל-בֵּיתִי, וְעַל-פִּיךָ יִשַּׁק כָּל-עַמִּי; רַק הַכִּסֵּא, אֶגְדַּל מִמֶּךָּ.  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-יוֹסֵף:  רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ, עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.  וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת-טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ, וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל-יַד יוֹסֵף; וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי-שֵׁשׁ, וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל-צַוָּארוֹ.  וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ, בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר-לוֹ, וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו, אַבְרֵךְ; וְנָתוֹן אֹתוֹ, עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל-יוֹסֵף, אֲנִי פַרְעֹה; וּבִלְעָדֶיךָ, לֹא-יָרִים אִישׁ אֶת-יָדוֹ וְאֶת-רַגְלוֹ--בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.  וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם-יוֹסֵף, צָפְנַת פַּעְנֵחַ, וַיִּתֶּן-לוֹ אֶת-אָסְנַת בַּת-פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן, לְאִשָּׁה; וַיֵּצֵא יוֹסֵף, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.[בראשית מ"א,ל"ז-מ"ו]

השאלות הן :

א] כיצד מצטייר יוסף בעיני פרעה וכיצד זוכה להתעלות?

ב] לאילו כינויים זוכה יוסף במצרים?

ג] מי הייתה אסנת בת - פוטי פרע?

תשובות :

יוסף בעיני פרעה.

כדי להבין  את תגובתו של פרעה כלפי יוסף ,נתבונן תחילה כיצד ניסו החרטומים לפתור את חלומותיו:

על פי רש"י: חרטומי מצרים  ניסו לפתור את חלומות פרעה והעלו פתרונות שונים, אך לא השביעו את רצונו .

ולפי בראשית- רבה: הם הציעו פתרון כגון: שבע בנות פרעה מוליד ושבע בנות הוא קובר- פתרון זה לא היה מקובל עליו כלל.

בעקבות עצת שר המשקים לפרעה: פרעה קורא ליוסף: וניתן  לראות לראשונה את נקודת המפנה אצל יוסף  בטרם נושא את דבריו לפני מלך מצרים.

כפי שהכתוב מתאר: "ויריצוהו מן- הבור ויגלח ויחלף שמלותיו ויבוא אל פרעה"

יוסף יוצא מבית האסורים  - הנקרא: "בור" הוא מסתפר – מפני כבוד המלכות [בראשית רבה]  לכן מבחינה חיצונית ,כבר מעמדו של יוסף משתנה לטובה, רק לאחר שיוסף מדגיש לפרעה: "בלעדיי אלוקים יענה את שלום פרעה"- פה חל המפנה המשמעותי בעלייתו של יוסף לגדולה, ללמדך: שרק כאשר האדם בוטח בבורא עולם- הוא זוכה לסייעתא דשמיא ולא כאשר הוא מתגאה בהישגיו- כאילו רכש אותם בכוחו ובעוצם ידו.

ומנקודה זו , הוא זוכה לפתור - את החלומות לפרעה: הוא מדגיש כי שני החלומות - מסמלים דבר אחד:

"ויאמר יוסף אל פרעה חלום פרעה אחד הוא את אשר האלוקים עושה הגיד לפרעה:.....הנה שבע שנים באות שבע גדול בכל ארץ מצרים: וקמו שבע שני רעב אחריהן ונשכח כל השבע בארץ מצרים וכילה הרעב את הארץ" [בראשית מ"א, כ"ה-ל"א]

כאשר יוסף מציע לפרעה למנות איש חכם ונבון על מצרים שיהיה אחראי לכלכל את מצרים באופן שהמזון יהיה בהישג יד לאורך כל הדרך- למרות הרעב שצפוי לאחר שנות השובע, תגובתו הראשונה של פרעה:

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-עֲבָדָיו:  "הֲנִמְצָא כָזֶה--אִישׁ, אֲשֶׁר רוּחַ אלוקים בּוֹ"  !

פרעה אינו מסתפק בהצהרות מילוליות בלבד, אלא עובר לשלב של מעשים:

"וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת-טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ, וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל-יַד יוֹסֵף; וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי-שֵׁשׁ, וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל- צַוָּארוֹ.  וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ, בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר-לוֹ, וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו, אַבְרֵךְ; וְנָתוֹן אֹתוֹ, עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרָיִם". 

מעתה יוסף עומד בראש הנהגת מצרים ואילו פרעה- רק בדרגת כבוד יתעלה מעליו. שרק לו יקראו בשם מלך.

יוסף מתקדם לתפקיד רם מעלה כדוגמת הנאמר :"ולתתך עליון על כל הגויים" [דברים כ"ו, י"ט] הכוונה- כאשר עם ישראל הולך בדרך ה' הוא נעשה גדול וחשוב מעל כל העמים.[ לפי דעת רש"י]

מסירת הטבעת על ידי פרעה ליוסף – מסמלת  את עלייתו לדרגה השנייה בחשיבותה אחר המלך.

הבגדים - בגדי שש שניתנו ליוסף - הם בגדים בעלי חשיבות במצרים.

הרביד שניתן לו - שרשרת עשויה- טבעות, טבעות- לכן נקרא כך- לפי שכל דבר העשוי חלקים, חלקים ותלויים זה בזה- נקראים כך, כמו שמצאנו במקרא: "מרבדים רבדתי  ערשי" [ משלי ז, ט"ז]

יוסף זוכה לכבוד מלכות : וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ, בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר-לוֹ", זוהי מרכבה השנייה של המלך שנוסעת לצד מרכבת המלך.  

כינויי יוסף .

מעתה הכתוב מציין על התעלות נוספת של יוסף: "וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו, אַבְרֵךְ"

על פי רש"י: כתרגומו באונקלוס: "דין אבא למלכא"-  הפירוש: זהו אב ביתו של המלך- אשר ממונה על צרכי בית- המלכות.

המילה: "אברך" מורכבת משתיים: אב-רך "רך" בלשון ארמית פרושו- מלך.

בלשון הגמרא בפרק "השותפין" [מסכת בבא בתרא ד] - "לא  ריכא ולא בר ריכא" הכוונה -  לא מלך ולא בן מלך וזו הכוונה לפירושו של אונקלוס-אב ביתו של המלך.

רבינו בחיי מביא כמה הסברים:

א] "אברך"- "משפטו הברך-אותיות אהו"י מתחלפות".

ב] רבינו בחיי מביא גם את דעת רז"ל: אברך- אב בחכמה ,רך בשנים, כמו שכתוב  אצל דוד המלך: "ואנוכי היום רך ומשוח מלך"[שמואל-ב, ג] ויש כאן שתי מילים: אב, רך. כמו: "פרחח- פרי- חוח". "עבטיט- עב- טיט"

ג] "אברך"- מלשון :אב ואדון, - לפי שבתחילה היה עבד ועלה למלכות.

הרב  שמשון רפאל הירש מפרש: "אברך"-"אני מצווה שכולם יכרעו ברך"-זו המשמעות שהוא משנה למלך.

פרעה קרא ליוסף:  בשם :"צפְנַת פַּעְנֵחַ"-

משמעות שם זה  לפי רש"י: מפרש צפונות, מגלה נסתרות. ואין למילה: "פענח" דוגמה דומה במקרא.

הרמב"ן מבהיר: "אמר ר' אברהם אם היא מילה מצרית לא ידענו פרושה. ואם מתורגמת לא ידענו שם יוסף"

ועל דעת הראשונים- הכוונה: מפענח נעלמים.

יתכן שפרעה קרא לו בשם נכבד - כמו שנהוג בלשון ארצו לאחר ששאל אותו על כך. או שפרעה היה יודע את שפת ארץ כנען הקרובה אליו -  ופירוש הכינוי הזה: מגלה  את הצפון. כדוגמת בת פרעה שקראה למשה בלשון עמו: "מן המים משיתיהו" [ שמות ב, י]

לפי  הרב שמשון רפאל הירש: משמעות הכינוי: "צפנת פענח" – אדם ששמורים אצלו דברים צפונים.- מי שבידו ישנו המפתח לדברים הצפונים- לסודות הכמוסים ביותר.

אסנת בת פוטי פרע

כתוב בפרשה:" וַיִּתֶּן-לוֹ אֶת-אָסְנַת בַּת-פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן, לְאִשָּׁה"

אסנת הייתה בתו של  פוטי פרע- שהוא פוטיפר שר הטבחים של פרעה ונקרא בשם זה :"פוטיפרע" מלשון: "פריעה" על שם שנסתרס - נעשה סריס מאליו [הכוונה לאדם בעל מום שנלקח ממנו דרך טבעו של הזכר] ועונש זה בא עליו, לפי שחמד את יוסף למשכב זכר. [על פי מסכת סוטה י"ג]

הרב רפאל הירש אומר: כי חלק  מהכנסת  יוסף לתפקידו החדש היה  גם נישואיו ורק אחרי שנשא אישה אז מונה לתפקידו החדש ,היות ובמצרים בתקופת שלטונו של פרעה- אדם שלא היה נשוי היה נחשב לחצי  בן אדם ואילו תפקידו של יוסף  דרש היותו אדם שלם.

מעתה יוסף המתפקד כמשנה למלך- בהיותו נשוי ובעל משפחה יכול לשמש דוגמא אישית בתור אדם המסתפק במועט ,לכך היה  דרוש שיהיה נשוי.

לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק: כי למרות שעל יוסף  עברו ייסורים מרגע השלכתו לבור על ידי אחיו ועד  ירידתו למצרים וגם בזמן שהותו שם בבית האסורים- הוא  לא נטש את אמונתו ובטחונו בקב"ה והאמין שהכול  לטובה וכבר בפרשה הקודמת- "וישב"-  הכתוב מציין :

"וַיְהִי ה' אֶת-יוֹסֵף, וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ"[בראשית ל"ט, ב]על כך אומר רש"י: כי שם השם היה שגור בפי יוסף בכל עת.

ומכאן שהמפתח לעלייתו והצלחתו נבעו מהאמונה בבורא עולם ודבקותו בו.

על יוסף ניתן להגיד: "מבירא עמיקתא לאיגרא רמא"

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)