יום שלישי, 19 בינואר 2021

פרשת: בא- אכילת מצה- בפסח- לשם מה?/ מאמר מאת: אהובה קליין (c)

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

 

פרשת בא - אכילת מצה – בחג הפסח , לשם מה ?

מאת: אהובה קליין.


 יצירותיי לפרשה:


ציורי תנ"ך/ קערת פסח- למצות/ ציירה: אהובה קליין (c)



ציורי תנ"ך/ "בא אל פרעה"/ ציירה: אהובה קליין (c)



ציורי תנ"ך / פרעה מגרש את משה מארמונו/  ציירה: אהובה קליין (c)




ציורי תנ"ך/ מכת החושך/ ציירה: אהובה  קליין (c)




ציורי תנ"ך/ פרעה נכנע  וקורא למשה ואהרון  לאות הסכמתו לשחרר את העם/ציירה: אהובה קליין (c)[שמן על בד]


ציורי תנ"ך/ בני ישראל שואלים כלי כסף וזהב מהמצרים/ציירה: אהובה קליין (c)


ציורי תנ"ך/ קורבן הפסח/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]


ציורי תנ"ך/ ליל שימורים במצרים/ ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד]



ציורי תנ"ך/ עבדי פרעה חולקים עליו/ ציירה: אהובה קליין (c)

וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם.



ציורי  תנ"ך/ מכת בכורות / ציירה: אהובה קליין (c)


ציורי  תנ"ך/ כניעתו של פרעה בחצי הלילה/ ציירה: אהובה קליין (c)


ציורי תנ"ך/ בני ישראל יוצאים ברכוש גדול ממצרים/ ציירה: אהובה קליין (c)



ציורי תנ"ך/ משה ואהרון  לפני פרעה/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

בפרשה זו: מסתיים שלב ניצחונו של משה כמנהיג מבורך- המצליח בסיוע אלוקי להוציא את עם ישראל - משעבוד לגאולה.

כעת ,  משנוצר מצב חדש - ובני ישראל הינם  בני חורין ,  הגיע העת – שיקבלו עליהם  עול מצוות כפי שאנו רואים בהמשך הפרשה .

"ספר החינוך" מונה בפרשתנו - עשרים מצוות כגון: מצוות קידוש החודש ,מצוות שחיטת קורבן הפסח, אופן אכילתו, מצוות הקשורות ליציאת מצרים......., התורה מתארת כיצד עלינו לחגוג את חג הפסח בארץ ישראל:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, כִּי בְּחֹזֶק יָד, הוֹצִיא יְהוָה אֶתְכֶם מִזֶּה; וְלֹא יֵאָכֵל, חָמֵץ. הַיּוֹם, אַתֶּם יֹצְאִים, בְּחֹדֶשׁ, הָאָבִיב.  וְהָיָה כִי-יְבִיאֲךָ יְהוָה אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ; וְעָבַדְתָּ אֶת-הָעֲבֹדָה הַזֹּאת, בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה.  שִׁבְעַת יָמִים, תֹּאכַל מַצֹּת; וּבַיּוֹם, הַשְּׁבִיעִי, חַג, לַיהוָה.  מַצּוֹת, יֵאָכֵל, אֵת, שִׁבְעַת הַיָּמִים; וְלֹא-יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ, וְלֹא-יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר--בְּכָל- גְּבֻלֶךָ.  וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר:  בַּעֲבוּר זֶה, עָשָׂה יְהוָה לִי, בְּצֵאתִי, מִמִּצְרָיִם.  וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהוָה, בְּפִיךָ:  כִּי בְּיָד חֲזָקָה, הוֹצִאֲךָ יְהוָה מִמִּצְרָיִם.  וְשָׁמַרְתָּ אֶת- הַחֻקָּה הַזֹּאת, לְמוֹעֲדָהּ, מִיָּמִים, יָמִימָה".[שמות י"ג, ג'-י"א]

השאלות הן:

א]  באיזה אופן יש לזכור את יציאת מצרים?

ב]  אכילת מצות במשך שבעה ימים- מדוע?

 תשובות.

זכירת יציאת מצרים.

 רש"י מסביר: מזכירים את יציאת מצרים בכל יום.                                         מכילתא מבהיר :"אין לי אלא שמזכירים יציאת מצרים בימים, הלילות מנין?       שנאמר: [דברים ט"ז, ג]: "למען תזכור: את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך"    "ימי חייך" - הימים, "כל ימי חייך" – הלילות , דברי בן זומא.  חכמים  אומרים:  "ימי חייך" - בעולם הזה. "כל ימי חייך"  להביא לימות המשיח  [פסקא  פט"ז]

רש"י מפרש - כתנא במכילתא, ש"זכור את היום הזה" –הוא מצווה לכול ימות השנה, ולא  לפסח בלבד – בדומה ליום השבת: "זכור את יום השבת"- לפי שיש לזכור מתוך הלב  תמיד את יום השבת. אם באמצע השבוע מזדמן לך איזה חפץ חדש ויפה תקדיש אותו לשבת.

"נתיבות שלום"  מסביר:  כאשר יהודי ניצב בפני השאלה: מהו כוחו לצאת ממצרים?  הרי הוא יודע מהו מצבו הרוחני והיכן הוא נמצא בדיוק. לכן הוא צריך תמיד לזכור זאת - את המטרה שלו -  לצאת ממצרים.

על פי דברי חז"ל: בגאולת מצרים- טרם יצאו בני ישראל ממצרים, ה' אמר למשה:  אם אתה אינך גואל- אין זולתך גואל, מכאן, שרק באמצעות כוחו של משה יכול להוציא את בני ישראל ממצרים.

לכן, איך יכול יהודי לצאת  מטומאת מצרים ללא כוחו של משה?, אלא שידוע שמשה היה בעל מידות - של ענווה  ושפלות רוח - בזה נתייחד מכל אדם- כפי שכתוב:

"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו [עָנָיו] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה."

 [במדבר י"ב, ג]

זו הייתה גדולתו של משה ! וזו גם הייתה העוצמה של יציאת מצרים . בזכות המידות של משה: שפלות והתבטלות, יצאו לגאולה, לכן כאשר לבני ישראל יש מצוות וזכויות גדולות - הם ראויים לגאולה. אך מנגד, כאשר הם שקועים במ"ט שערי טומאה - אין בידם זכויות ומעשים טובים- אין הם נגאלים, אלא באמצעות המידות הטובות של משה.

על בסיס רעיון זה נאמר: לזכור את יציאת בני ישראל ממצרים כל ימי חייהם- כי הכוח ליציאת מצרים הוא במידת משה - שעל ידי שיהודי מבטל עצמו לה' -אפילו כאשר שקוע בירידה רוחנית קשה- על ידי  ההכנעה אל  ה'  שהוא מבטל עצמו - שהוא כאין וכאפס מוחלט - זוכה להיגאל ויוצא ממצרים.

 מוסיף "נתיבות שלום" שמסופר בשם הבעש"ט: על פי הכתוב בתורה: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". [דברים כ, א]

מכאן  יש ללמוד: כאשר אדם יוצא למלחמה כנגד האויב שהוא-היצר והוא  רואה עם רב ממנו – היינו –שזה למעלה מכוחותיו- שלא ירא מהקשיים, אלא יזכור: כשם שה' הוציא את בני ישראל  בעודם היו שקועים במ"ט שערי טומאה ואי אפשר היה להוציאם משם, אלא שבאותו זמן הקב"ה חתר מחתרת מתחת לכיסא הכבוד, כפי שנאמר במנשה, שחתר לו ה' מחתרת ,באופן דומה, ה' חתר מחתרת מתחת כיסא הכבוד-  עבור כל עם  ישראל.

יציאת מצרים – לא הייתה מאורע  חד פעמי, אלא בכל יום יש ליהודי התמודדות עם היצר ועליו  לנקוט ב:"סור מרע ועשה טוב." וזו מעין יציאת מצרים הפרטית שלו שעליו להתמודד להתגבר על הניסיונות שבאים לפתחו.

 כמו כן, יציאת מצרים וקבלת התורה היו תיקון לכל הבריאה. כי לפני יציאת מצרים, כל הבריאה הייתה נתונה בטומאה  נוראה, והקליפה הקשה ביותר- היא קליפת מצרים, לפיכך היציאה ממצרים- תיקון הבריאה.

נאמר :" וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, ...."

ישנו פירוש שלפיו : ניתן להסיק שאם היהודי יעביר שלושה דורות את  העלילות שה' עשה במצרים : לא תיפסק האמונה בה' כולל ידיעת התורה ומצוותיה.          רעיון זה אנו לומדים מרבי  יוחנן האומר: "כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם, ובן בנו תלמיד חכם - שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם" [ בבא מציעא פ"ה, ע"א] שנאמר : "והחוט המשולש לא במהרה ינתק" [קהלת ד' י"ב] כך נוצר הקשר בין תחילת הפסוק לסופו:" "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ" למילים שבסוף:" וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה'  ".

חכמי המסורה  אומרים: כי בשני מקומות בתורה מוצאים את המילה: "ולמען"  בתחילת פרשה זו כתוב:" וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ" ,ובפרשת "עקב"   כתוב: "ולמען תאריכו ימים על האדמה" [דברים י"א, ט] מכאן לומדים- כי כל המחנך את ילדיו כראוי -זוכה לאריכות ימים על פני האדמה  כפי שהבטיח ה' לעם ישראל.

רבינו בחיי  שם את הדגש  על המילים:" הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם" ומסביר: על דרך הפשט -  יש לספר שה' עשה בפרעה ועמו נקמות גדולות- כפי שכתוב בתהלים: "יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו"

מתוך המוסר הזה שה' נתן במצרים - ישראל וגם אומות העולם ידעו את גדולתו של ה' .

הציווי לאכול מצות שבעה ימים.

האגדה מספרת – כיצד חגגו עם ישראל טרם קריעת ים סוף:

"..וישכימו בבוקר כל שרי פרעה ועימם עם רב מאד, וילכו ויבואו עד המקום אשר חנו שם בני ישראל, ויהי כראות המצרים את בני ישראל –אוכלים ושותים וחוגגים את חג ה' ויאמרו: הלא אמרתם דרך שלושת ימים נלך במדבר ושבנו מצרימה, ומדוע לא שבתם עוד? ויענו משה ואהרון ויאמרו למצרים: ה' אלוקינו אשר הוציאנו מארצכם בכוחו הגדול אמר לנו: לא תוסיפו לשוב עד מצרימה- כי אם אל ארץ זבת חלב ודבש תלכו כאשר נשבעתי לאבותיכם, כשמוע המצרים את הדברים האלה, ויצר להם מאד, ויקומו לקחת את בני ישראל בחוזקה! וילחמו עמהם בני ישראל ויתגברו עליהם ויכום מכה  רבה וינוסו המצרים מפני בני ישראל.....

שואל הגאון רבינו אליהו מווילנה : על הפסוק: "שִׁבְעַת יָמִים, תֹּאכַל מַצֹּת; וּבַיּוֹם, הַשְּׁבִיעִי, חַג, לַיהוָה.  מַצּוֹת, יֵאָכֵל, אֵת, שִׁבְעַת הַיָּמִים.."

א] מדוע נאמרו פעמיים האזהרות על ציווי אכילת מצות  במשך שבעה ימים?

ב] מדוע כתוב בהתחלת הפסוק: "תֹּאכַל" בבניין קל ובפעם שנייה כתוב: "יֵאָכֵל"-

 בבניין נפעל ?

ג] בפעם ראשונה כתוב: "מַצֹּת"- חסר ו' ובפעם שנייה כתוב בכתיב מלא: "מַצּוֹת"?

התשובה: יש כאן רמז למנהג המובא בהגהות: הרמ"א [ר' משה איסרליש] ואור החיים : שיש לקנות חיטים כדי לחלק לעניים לצורך חג הפסח - לכן בראשונה הציווי לאכול מצה בפסח  לכל אחד מישראל  וזהו שאמר:

"שִׁבְעַת יָמִים, תֹּאכַל מַצֹּת"  כאן הכוונה: אתה בעצמך.

אבל  מלבד החיוב לעצמך- אתה מוזהר להשתדל ולראות  ש "מַצּוֹת, יֵאָכֵל, אֵת, שִׁבְעַת הַיָּמִים.." רצה לומר, יֵאָכֵל- על ידי אחרים שהם עניים- כהוראת בניין נפעל. לעניים צריך לתת כדי שביעה ממש כפי שכתוב: "ואכלו בשעריך ושבעו"

כתוב כאן: "מַצּוֹת" בכתיב מלא, אבל בפעם ראשונה כתוב: "מַצֹּת"- בכתיב חסר  שהרי האדם לעצמו רשאי לדקדק ולצמצם אכילת מצה –עד כזית –עד כביצה.

רש"ר  [הרב שמשון רפאל הירש]  מסביר את הציווי: "שִׁבְעַת יָמִים, תֹּאכַל מַצֹּת" דברים אלו נאמרו על ידי משה בתאריך: ט"ו בניסן, יום היציאה ממצרים היה זה יום המצה היחיד בפסח ראשון זה [פסח מצרים] לכן לא היה צריך להזכיר כאן את היום הראשון של החג, אך לעתיד לבוא יום הזיכרון זה יופיע בשנית: תימשך החובה לאכול מצות במשך שבעה ימים וביום השביעי יעשו חג לה'. זה יהיה במטרה: לזיכרון והתמסרות כל האומה לעבודת ה' במשך  שבעה ימים ורק "לחם עוני" ימצא בידם והלחם לא יראה ולא ימצא במשך כל החג.

לסיכום, לאור האמור לעיל- על עם ישראל מוטל לזכור את יציאת מצרים במשך כל ימי חייו ולהזכיר את גדולת ה' – שאין עוד מלבדו - הוא עשה את כל המופתים במצרים - במטרה להוציא את עם ישראל מכור הברזל- לחירות בארץ המובטחת וחובתם של ההורים לדאוג ולחנך : שהקטנים לא יעברו ,חלילה ,על דיני  החג,  כי חג הפסח מציין את הבסיס לבניית הבית היהודי –לדורותיו, על כן יש לחנך את הדורות הבאים - על ידי מתן הסברים ודוגמא אישית באופן קיום החג- הלכה למעשה: 

כמילות הכתוב: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ, בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר:  בַּעֲבוּר זֶה, עָשָׂה יְהוָה לִי, בְּצֵאתִי, מִמִּצְרָיִם.."

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

קערת מצות עתיקה/ שיר מאת: אהובה קליין (c)

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

 

קערת מצות עתיקה

מאת: אהובה קליין ©

מעשה בקערה עתיקת יומין

עברה טלטלות, בידי אנשים

עליה הונחו , הרבה מצות

במשך שנים  ועשרות דורות.

 

 בה גנוזים אירועים וגלויות

 זעקות שבר, ים של דמעות

 עליה הולחן ניגון כינורות

 שירה מרעידה חדרי לבבות.

 

 מילותיה מתארות עם עבדים

 עבודה  קשה בחומר ולבנים

  משחר עד ליל ללא רחמים

  מקוצר רוח אינם שומעים.

 

  שוועתם  מרקיעה  שמים    

  אלוקים מוציאם ממצרים

  ביד חזקה  ובזרוע נטויה

  יגאלם באהבה בחג הגאולה.

 הערה: השיר בהשראת פרשת בא [חומש שמות]

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

יום רביעי, 13 בינואר 2021

פרשת וארא - מה הייתה שליחות מכת הצפרדעים במצרים?/ מאמר מאת: אהובה קליין.

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

 

פרשת וארא,  מה הייתה שליחות מכת הצפרדעים במצרים?

מאת: אהובה קליין.

יצירותיי לפרשה:


ציורי תנ"ך/ מכת הדם במצרים/ ציירה: אהובה קליין (c)


ציורי תנ"ך/ מכת הצפרדעים במצרים/ ציירה: אהובה קליין (c)



ציורי תנ"ך/ בני ישראל אינם שומעים למשה מקוצר רוח ועבודה קשה/ציירה: אהובה קליין (c)[שמן על בד]





ציורי תנ"ך/ משה ואהרון לפני פרעה/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]




ציורי תנ"ך/ משה  פוגש -את פרעה על שפת היאור/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על

בד]



ציורי תנ"ך/ ארבע לשונות הגאולה/ ציירה: אהובה קליין(c)


ציורי תנ"ך/ בני ישראל עבדים במצרים/ ציירה: אהובה קליין (c)





ציורי תנ"ך/ עבדי פרעה רואים כי מכת הדבר אינה פוגעת  במקנה של ישראל/

ציירה: אהובה קליין(c)




ציורי תנ"ך/ יוכבד-אימם של משה,אהרון ומרים/ציירה: אהובה קליין(c) [שמן על בד





Biblical painting




Israel pray to  God in Egypt



"וגם אני שמעתי את - נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אותם ואזכור את בריתי"[שמות ו,ה]

ציורי תנ"ך/ בני ישראל צועקים לה'  במצרים/ציירה: אהובה קליין(c)


ציורי תנ"ך/ מכת הברד/ ציירה: אהובה קליין (c)



יורי  תנ"ך/ משה מתפלל להסרת הברד/ ציירה: אהובה קליין(c)



בפרשה זו מתארת התורה את המכות הראשונות שהנחית  ה' על פרעה ועל עמו  כתגובה על אי רצונו לשחרר את עם ישראל מן העבדות הקשה והאכזרית.

בתחילת הפרשה - אלוקים פונה אל משה  ומודיע לו: שהוא שמע את צעקת  בני ישראל ויקיים את הבטחתו להנחיל  להם את הארץ כפי שהבטיח לאבות.

" וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי יְהוָה.  וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.  וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן--אֵת אֶרֶץ מְגֻורֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ.  וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר, אֶת-בְּרִיתִי".

 [ שמות  ו' ,א-ה]

אלא שהדרך איננה קלה כלל וכלל - פרעה חייב היה תחילה לספוג מכות קשות.     שלושת המכות הראשונות היו:                                                                 דם, צפרדע , כינים . מי שהכה את היאור עם המטה במכת הדם והצפרדע - הוא אהרון ולא משה !

לפי שהיאור הגן על משה בהיותו  בתיבה, לפיכך לא לקה על ידי משה - במכות אלה, אלא על ידי אהרון - ע"פ ציווי ה'.

גם במכת כינים אהרון מכה את עפר הארץ !

לא משה: לפי שעפר הארץ הגן על משה -  כדברי רש"י: "לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה לפי שהגן עליו כשהרג את המצרי וטמנהו בחול"

יש כאן מסר חשוב מאוד : לא להיות כפוי טובה אפילו לדומם !

וכך התורה מתארת את מכת הצפרדעים: "וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-אַהֲרֹן נְטֵה אֶת-יָדְךָ בְּמַטֶּךָ, עַל-הַנְּהָרֹת עַל- הַיְאֹרִים וְעַל-הָאֲגַמִּים; וְהַעַל אֶת-הַצְפַרְדְּעִים, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.  וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת-יָדוֹ, עַל מֵימֵי מִצְרָיִם; וַתַּעַל, הַצְּפַרְדֵּעַ, וַתְּכַס, אֶת-אֶרֶץ מִצְרָיִם.  וַיַּעֲשׂוּ-כֵן הַחַרְטֻמִּים , בְּלָטֵיהֶם; וַיַּעֲלוּ אֶת-הַצְפַרְדְּעִים, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.  וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן, וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל-יְהוָה, וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים, מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי; וַאֲשַׁלְּחָה, אֶת-הָעָם, וְיִזְבְּחוּ, לַיהוָה.  וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה, הִתְפָּאֵר עָלַי, לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ, לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ:  רַק בַּיְאֹר, תִּשָּׁאַרְנָה וַיֹּאמֶר, לְמָחָר; וַיֹּאמֶר, כִּדְבָרְךָ--לְמַעַן תֵּדַע, כִּי-אֵין כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ.  וְסָרוּ הַצְפַרְדְּעִים, מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ, וּמֵעֲבָדֶיךָ, וּמֵעַמֶּךָ:  רַק בַּיְאֹר, תִּשָּׁאַרְנָה" [שם ח, א-ח]

השאלות הן:

א] מידת הדין ומידת הרחמים - אימתי?

ב] כיצד התרחשה מכת הצפרדעים?

תשובות

מידת הדין ומידת הרחמים.

"אלשיך" הקדוש מסביר: "שנינו במסכת סוטה [י"ד, ע"א]: "תפילתם של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה - ממידת אכזריות למידת רחמנות [במילים אחרות: ממידת הדין - למידת הרחמים] לא כן לגבי המצרים - המשעבדים את עם ישראל - כלפיהם היה תהליך הפוך,

כפי שנאמר בסוף פרשת שמות: "וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה..." [ו', א'] ומכאן נבין כי מידת  הרחמים – תיהפך כלפי פרעה- למידת הדין, עד שישלח את בני ישראל  מארצו, לכן התורה מדברת בלשון קשה  בתחילת הפרשה: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, .." [כינוי למידת הדין]

אֶל-מֹשֶׁה; "וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי יְהוָה"- [כינוי למידת הרחמים] באמצעות  המילים התורה מדגישה: כי כלפי עם ישראל הנמצאים –בסבל רב  בגלות - מצרים ,ה' ינקוט באופן שונה מהדרך בא ינקוט כלפי פרעה והמצרים, לגבי ישראל מידת הדין תיהפך למידת הרחמים  ובמהרה יושיעם ויגאלם מהשעבוד הקשה.

הצדיק רבי ברוכ'ל ממז'בוז' [נכדו של הבעל שם טוב], הסביר את דברי דוד המלך:

"אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים,    לְבָרֵי לֵבָב". [תהלים ע"ג, א']

כלפי עם ישראל –נאמר: "אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל"- המשמעות: אלוקים מתייחס במידת הטוב והחסד. אך כלפי המנהיגים של עם ישראל:

"אֱלֹהִים,  לְבָרֵי לֵבָב".-  הכוונה אל מנהיגי העם – איתם אלוקים מתנהג במידת הדין !

האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין מבהיר: האמת היא, שמנהיג ישראל אינו רשאי להניח על ראשו כתר של מנהיגות ,אלא בתנאי שמקבל על עצמו לשאת אתו את כל הסבל והייסורים שעם ישראל בכללותו מחויב לסבול, על כך התלונן משה אל ה'- כאשר שב מארמונו של פרעה:

...... אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי?" [שמות, ה, כ"ב]

כוונת משה  הייתה: אתה שלחת אותי אל פרעה ואני נהפכתי למנהיגם של ישראל -  הרי אני חש שאני  צריך  לסבול ולא עמך?

על כך ה' השיב למשה: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-מֹשֶׁה"- אל משה ה' פנה באמצעות מידת הדין. כפי שראוי לפנות אל מנהיג העם.

"וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי יְהוָה"- הבטיח למשה להתייחס לעם ישראל במידת הרחמים- ולגאלם מעבדות לחירות.

מכת הצפרדעים.

רש"י מסביר:

באמצעות שני פירושים:

א]על פי מדרש

ב] כפשוטו.

הוא מבסס את דבריו על תנחומא:

" כתוב אחד אומר: 'ושרץ היאור צפרדעים' וכתוב אחד אומר: 'ותעל הצפרדע'.

א]  רבי עקיבא אומר: צפרדע אחת הייתה, והיו המצרים מכים אותה - ומתזת צפרדעים הרבה" ולהסבר לשון היחיד: "צפרדע" ולא "צפרדעים"  בלשון רבים – מסביר רש"י תחילה מדרש זה ורק אחר כך את הפשט.

ב] לפי פשוטו: מדובר כאן בשם קיבוצי - "צפרדע" בדומה לדוגמא: שיעקב מודיע לעשיו: "וַֽיְהִי־ לִי֙ שׁ֣וֹר וַחֲמ֔וֹר .." אין הכוונה לשור אחד וחמור אחד- אלא לשוורים רבים וחמורים רבים.

ראיתי הסבר יפה   על פי: "עדות ביהוסף":  מובא בילקוט -  כי בתקופת מכת הצפרדעים - הייתה מלחמה בין מלכות מצרים ומלכות כוש, הסכסוך היה בדבר מחלוקת על גבולות  מדינותיהן, למרבה הפלא- הצפרדעים הכריעו את הכף !

לפי זה - כולם ראו  בעליל, כי גבולה של מצרים מגיע בדיוק עד המקום בו היו הצפרדעים!

כאשר החרטומים הצליחו להעלות את הצפרדעים על מצרים- רצו להרחיב את שטח מצרים ולהיכנס מבעד לגבולות כוש. אך , בחסדי ה', הרצון הזה לא צלח והצפרדעים כיסו רק את שטח מצרים עד הגבולות של המדינה - לא חצו את גבול מצרים !

"באר מים חיים" מסביר: את ההבדל בין הצפרדעים שהעלו החרטומים לבין הצפרדעים  שעלו לפי ציווי אלוקי - על ידי אהרון הכהן:

הצפרדעים שהועלו על ידי חרטומי מצרים: לא קפצו לתוך התנורים הבוערים- כי אם על ארץ מצרים.- היות ולא באו בציווי אלוקי ולכן לא הייתה להן מחויבות למסור את נפשם - לעומת הצפרדעים שבאו בציווי אלוקי - באמצעות אהרון הכהן.

מתוך ספר "פנינים משולחן הגר"א"- הסבר מעניין: " מה ראו חנניה .מישאל ועזריה, שמסרו  עצמם על קדושת השם לכבשן האש ?

נשאו קל וחומר בעצמם-  מהצפרדעים, ומה צפרדעים שאין מצווים על קדושת ה', כתוב:  ובאו ועלו..." ובתנוריך ובמשארותיך.."- אנו שמצווים על קדושת השם, על אחת כמה וכמה"! [מסכת פסחים נ"ג, ב]

מששמע הסבר זה ה"שאגת אריה" הוא הקשה על כך, ואמר: קל וחומר זה - מופרך!

שהרי גם הם הצטוו, כמו שהכתוב :"ועלו ובאו" ואיך אמרו ז"ל שלא הצטוו?

מששמע זאת הגר"א [הגאון רבי אליהו מווילנא ] שהיה אז רק בגיל שבע שנים  בלבד , חלק על ה"שאגת אריה" ואמר:  כי האמת שהצטוו הצפרדעים,  הרי לא הצטוו על שריפת אש לבד -  אלא שיעלו בתנור ובמשארות ובמטות ובחדר משכבם, והייתה כל אחת ואחת יכולה לומר לחברתה שתלך היא אל התנור, ואני אלך אל החדר ואל המשכבות, וכן כולם ומשהלכו גם לתנורי האש, הרי  הקל וחומר מסתדר יפה. כתגובה על דבריו קפץ ה"שאגת אריה" והגביהו ונשקו על מצחו.

האגדה מספרת: "והצפרדעים עלו בבתי המצרים ויבואו בתנוריהם ובמשארותיהם ותאכלנה את הבצק ותמררנה את חיי המצרים מאד, ויהי הצפרדעים אשר באו גם בתוך גופות המצרים ותכאבנה אותם. וירא פרעה את הדבר הזה ,וימהר ויקרא למשה ואהרון ויאמר: העתירו [התפללו] נא אל ה' ויסר הצפרדעים ממני ומעמי ואשלחה את בני ישראל, ויתפלל משה אל ה', וימותו הצפרדעים מן הבתים ומן החצרות ומן השדות"

רש"ר מסביר: השם "צפרדע" הוא צירוף - "צפר" ו"דע" [ידיעה], בארמית: "עור דעניא".

תרגום אונקלוס: ידיעת היקיצה, הצפרדע מרעישה בלילה, אך  כאשר השחר וקרניו עולים מוקדם בבוקר - הצפרדע נעשית לפתע- ביישנית ושקטה.

צפרדעים אלה ,שבדרך כלל חשים בושה מאימת האור והרעש - עלו ממקומם החשוך והפריעו לכל ארץ מצרים ,הם נכנסו לארמונו של פרעה - מלך מצרים- אל חדר משכבו, על מיטתו ועל לבני חצרו - הם המאיסו את לחמם של המצרים בתנוריהם ובמשארותם - [כלים להכנת מזון] .הם זחלו גם על המלך עצמו - על עמו ועל משרתיו.

מכת הצפרדעים באה על המצרים - כדי להשפיל אותם בשל גאוותם  שהיו מתנשאים כאלילים על עבדיהם – וכאן הקב"ה מראה להם : כי אפילו יצורים קטנים כצפרדעים שבדרך כלל נפחדים- פסקו לפחד מהם, או לרכוש להם כבוד.

בכל המקומות בהם הסתובבו הצפרדעים - ללא יראת כבוד ופחד מהמצרים -  נגלה את כל הדרכים בהם מיררו אדוני מצרים את עבדי ישראל.- הרי עבדים אלה היו מאד מושפלים, לא היו להם בתים,- לא חדרי משפחה פרטיים, לא מקום ללון בו ולא לחם ראוי לאכילה. ועל כך אנו נזכרים בליל הסדר כאשר אנחנו אוכלים את "לחם העוני"

הצפרדעים האלה באו גם לעורר את המצרים: איך אדם מרגיש בזמן  שאיננו יכול ליהנות מביתו, מיטתו, לחמו- בלי לחשוש כל שנייה מהתערבות מטרידה מאד.

לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק: כי אלוקים נהג עם פרעה מלך מצרים ועמו - במידת הדין עד לשחרור עם ישראל מכבלי הגלות במצרים,

מטרת מכת הצפרדעים הייתה: להשפיל את פרעה מלך מצרים וכל עמו - לפי שהחשיבו עצמם כאלילים השולטים על עבדיהם.

 ויפים דברי דוד המלך:

"גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב-כֹּחַ;    לִתְבוּנָתוֹ, אֵין מִסְפָּר. מְעוֹדֵד עֲנָוִים יְהוָה;    מַשְׁפִּיל רְשָׁעִים עֲדֵי-אָרֶץ". [תהלים קמ"ז- ה-ו]

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

הרב אבינר