יום שני, 31 בדצמבר 2018

פרשת וארא- מכת הברד- והקשר בין הלב לחכמה/ מאמר מאת: אהובה קליין .

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

פרשת וארא - מכת הברד -  והקשר בין הלב לחכמה.

מאת: אהובה קליין.


 היצירות  שלי לפרשה:


ציורי תנ"ך/ ארבע לשונות הגאולה/ ציירה: אהובה קליין(c)





ציורי תנ"ך/ בני ישראל אינם שומעים למשה מקוצר רוח ועבודה קשה/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]


ציורי תנ"ך/ משה ואהרון לפני פרעה/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]




ציורי תנ"ך/ בני ישראל צועקים לה'  במצרים/ציירה: אהובה קליין(c)

 [שמן על בד]







ציורי תנ"ך/ משה  פוגש -את פרעה על שפת היאור/ ציירה: אהובה קליין (c)

 [שמן על בד]


העלאת תמונות
ציורי תנ"ך/ הבטחת הארץ למשה/ ציירה: אהובה קליין (c)


העלאת תמונות

ציורי תנ"ך/  בני ישראל עבדים במצרים/ ציירה: אהובה קליין. (c)

העלאת תמונות



ציורי תנ"ך, עבדי פרעה באים לבקר וצופים אל עבר בני ישראל/ ציורי תנ"ך.(c)



העלאת תמונות


ציורי תנ"ך/ מכת הברד במצרים/ ציירה: מאהובה קליין (c)

העלאת תמונות

ציורי תנ"ך/ משה מתפלל לה'- להסרת הברד/ ציירה: אהובה קליין (c)

העלאת תמונות

ציורי תנ"ך/ יוכבד וילדיה: משה, אהרון ומרים/ ציירה: אהובה קליין (c)



אחת ממכות מצרים הייתה: מכת ברד - כפי שהכתוב מתאר: "הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר, בָּרָד כָּבֵד מְאֹד, אֲשֶׁר לֹא-הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם, לְמִן-הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד-עָתָּה וְעַתָּה, שְׁלַח הָעֵז אֶת-מִקְנְךָ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר לְךָ, בַּשָּׂדֶה:  כָּל-הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר-יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה, וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה--וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד, וָמֵתוּ.  הַיָּרֵא אֶת-דְּבַר יְהוָה, מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה--הֵנִיס אֶת-עֲבָדָיו וְאֶת-מִקְנֵהוּ, אֶל-הַבָּתִּים.  וַאֲשֶׁר לֹא-שָׂם לִבּוֹ, אֶל-דְּבַר יְהוָה--וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲבָדָיו וְאֶת-מִקְנֵהוּ, בַּשָּׂדֶה.  {פ}

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, נְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַשָּׁמַיִם, וִיהִי בָרָד, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם:  עַל-הָאָדָם וְעַל-הַבְּהֵמָה, וְעַל כָּל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה--בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.  וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-מַטֵּהוּ, עַל-הַשָּׁמַיִם, וַיהוָה נָתַן קֹלֹת וּבָרָד, וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה; וַיַּמְטֵר יְהוָה בָּרָד, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם.  וַיְהִי בָרָד--וְאֵשׁ, מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד:  כָּבֵד מְאֹד--אֲשֶׁר לֹא-הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי. וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה, מֵאָדָם, וְעַד-בְּהֵמָה; וְאֵת כָּל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד, וְאֶת-כָּל-עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר.  רַק בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן, אֲשֶׁר-שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לֹא הָיָה, בָּרָד" [שמות ט, י"ח- כ"ז]

השאלות הן:

א] מה היה המיוחד במכת ברד?

ב] לאיזו מסקנה הגיע פרעה בתום מכה זו?

ג] מה הקשר בין לב לחכמה?



תשובות.

ייחודה של מכת ברד.

רבינו בחיי מסביר: כי מכת ברד - הייתה מכה מיוחדת, לא הייתה כדוגמתה  בכל העולם ולא במצרים והפלא הגדול היה - כי במצרים אין יורדים גשמים בכלל  ובוודאי לא ברד!

על המילים:" וַיהוָה נָתַן קֹלֹת וּבָרָד"-אומר רבינו בחיי: ידוע שבזמן הברד האוויר משתנה ואז מתרבות המחלות אצל בני האדם - המחלות באות על  המורכבים מארבעה יסודות ,סיבת החולי נוצרת בעקבות שינוי האוויר וקלקולו והתהפכות ארבעת היסודות, כי כל זמן  שהיסודות האלו- מאוזנים יחדיו באופן שווה  כולם בריאים, אבל ברגע  שארבעת היסודות מתהפכים נוצר החולי.

 ארבעת היסודות הם: רוח, מים, אש, עפר.  כעת כאשר ירד הברד התהפכו היסודות מלמעלה למטה- והאש שבדרך הטבע - היא למעלה והיא זכה מכל היסודות - בזמן המכה האש חזרה לטבע העפר שהוא יסוד הכבד והשפל מכולם וזו הכוונה למה שנאמר על הברד: "וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה"

 נאמר: "הַיָּרֵא אֶת-דְּבַר יְהוָה, מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה--הֵנִיס אֶת-עֲבָדָיו וְאֶת-מִקְנֵהוּ, אֶל-הַבָּתִּים.  וַאֲשֶׁר לֹא-שָׂם לִבּוֹ, אֶל-דְּבַר יְהוָה--וַיַּעֲזֹב אֶת-עֲבָדָיו וְאֶת-מִקְנֵהוּ, בַּשָּׂדֶה"

על כך שואל רבינו בחיי : הרי כבר במכת דֶּבֶר מתו מקנה מצרים? אם כן, מהיכן יש למצרים עוד מקנה?

רבינו בחיי  מציע שלוש תשובות :

א] אפשר שהמקנה הובא משאר הארצות והמצרים  קנו אותם, כעת משה ציווה את המצרים להכניס את המקנה – מפני מכת ברד- למקום מסתור.

ב] או, יתכן  שבמכת הדֶּבֶר - רוב המקנה  מת - "כי רובו ככולו"

ג] יתכן עוד, שהיה למצרים גם קבוצה של  מקנה המשותף להם ולישראל וקבוצה זו ניצלה ממכת הדֶּבֶר.

המלבי"ם סבור: שבעוד שבטבע נהוג שבשעת ברקים ורעמים, תחילה רואים את הברק ורק אחר כך שומעים את הרעמים ,למרות ששניהם מופיעים יחדיו, אלא שחוש הראייה  אצל האדם - הוא מהיר יותר מאשר חוש השמיעה ועד שאנו שומעים את הרעמים, כבר זכינו קודם לכן-לראות את הברקים. אך במצרים בזמן ירידת הברק, התהפכו הדברים: הכול נעשה בבת אחת: כאשר  נשמעו קולות הרעמים ,הרגישו בברד הניתך ארצה -יחד עם אש הברק -שהרי משה קבע תחילה את הזמן המדויק לירידת הברד והקולות.

ואילו הברד והרעם היו חוזרים זמן מה  אחרי הברק, היו המצרים יכולים לטעון- כי משה לא ידע את הזמן המדויק של המכה.

לכן  היה צורך לשנות את סדרי הטבע וקול הרעם נשמע יחד עם הופעת הברק!

רש"י מדגיש: כי היה פה נס בתוך נס, לפי שהאש והברד התערבבו זה בזה, שהרי הברד הוא יסוד המים וכדי למלא את רצון אלוקים- האש והמים עשו שלום ביניהם.

את דבריו אלה- מבסס רש"י  בהשראת דברי שמות רבה:

משל  למלך שהיו לו שני לגיונות,

הכוונה, שהאש והמים דומים לשני לגיונות קשים הנלחמים זה בזה. לימים הגיע זמן מלחמתו של מלך, ועשה המלך שלום ביניהם ושניהם עשו את שליחות המלך יחדיו .

בדרך כלל- אש ומים- כועסים זה כלפי זה ,כיון שהגיע העת להילחם נגד  מצרים השלים הקב"ה בין השניים - האש והמים - והם יחד הכו את המצרים.

רש"ר מסביר: הרי ה' דיבר על הברד, אך בפועל הגיעו רעמים , ברקים  וברד מכאן ההשערה: שהברד וכל מה שיורד  מלמעלה, מלווים בהתפרקות מטען חשמלי, או כסיבה, או כתוצאה.

בדומה לדברי דוד המלך בתהלים:

"מַעֲלֶה נְשִׂאִים מִקְצֵה הָאָרֶץ בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה מוֹצֵא רוּחַ מֵאוֹצְרוֹתָיו".[קל"ה,]

לא היה די בירידת הברד לבד, כי לא העיד השינוי במזג האוויר של הארץ. אלא הקב"ה גרם לברד להיווצר מעל אדמת מצרים בדומה לארצות אחרות. כדורי הברד  ירדו בכמות מרובה במיוחד בארץ שמעולם  לא ראו בה- ענן . דבר זה בישר לכולם על שינוי מוחלט באקלים הארץ ואשר לאש, היא נפלה באופן איטי ומתמשך. הברקים היו באופן רצוף  עד כי לא הרגישו ביניהם כל הפסק. הברד ירד במצרים והנס היה טמון בטבעיות היווצרותו והמטרתו.



מסקנת פרעה.

את מטרת המכה – אנחנו מגלים לא פחות ולא  יותר- מאשר בדברי פרעה  המודה:  "חָטָאתִי הַפָּעַם:  יְהוָה, הַצַּדִּיק, וַאֲנִי וְעַמִּי, הָרְשָׁעִים".

רש"ר מסביר: פרעה מודה: "מה שלמדתי עתה, הביא אותי לידי הכרה: שהצדק עם ה' ולא  איתי, עתה ראיתי שה' הוא אדון הארץ ולא אני ולכן אין לי כל זכות לנהוג בזרים כאילו אנחנו אדוני הארץ" כוח מכה זו  גרם לפרעה  סוף, סוף להרגיש את כוחו של אלוקים- אלוקי העברים.

הצדיק לוקח רק את המצב האובייקטיבי ואילו הרשע הולך בשרירות ליבו- עושה את רצונותיו בהתאם  לרצונו הסובייקטיבי.

פרעה מגיע לידי מסקנה: לא שקלנו את המצב כפי שהוא באמת, פעלנו בשרירות ליבנו, פרעה מודה שה' הוא הצדיק והוא אשר שולט בכוחות הטבע- דוגמת הרעם, הברד והברק !

הקשר בין לב לחכמה.

ראיתי בספרו של הרב  יוסף אליהו: "שיחות לספר שמות - משנת הרב נבנצל"- רעיון מעניין על לב טוב.

הוא מבסס את דבריו על  מסכת אבות [ ב, ח-ט] 

שם המשנה דנה בנושא: "אָמַר לָהֶם, צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם?.....

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, לֵב טוֹב".

מדוע? אדם בעל לב טוב- רואה תמיד את הטוב ורואה  גם את הנולד- היות והוא קורא נכון את המפה . בתורה שבאמצעותה מגיעים לאמונה בבורא עולם- הרי  באמצעות לב טוב - ניתן לראות את הנולד מתוך חכמה, על כך אומר שלמה המלך:" לָמָּה זֶּה מְחִיר בְּיַד כְּסִיל לִקְנוֹת חָכְמָה וְלֶב אָיִן"? [משלי י"ז, ט"ז] כוונתו: אם אצל הכסיל יעמדו כל הכישורים, אך ליבו לא ירצה לרכוש חכמה ,שום אמצעי  אחר לא יועיל לו!

על פי התורה- לב רע  מפריע לשכל לבחון דברים באופן אמתי וכך מונע מעצמו לקנות חכמה ישרה.

ידוע שכאשר מכשירים כבד- לא די להמליחו- אלא הוא טעון צליה, לכן היו שסברו שלפרעה היה כבד במקום לב- ועל כן היה צורך   בעשרת המכות כדי להביאו למסקנה הנכונה.

מי שמספק לשכל את הנתונים הנכונים- זהו הלב הטוב של האדם.

 מכאן הקשר בין הלב לחכמה.

לסיכום, המסקנה שהגיע  אליה פרעה בסוף מכת ברד- עדיין לא שכנעה  אותו סופית לשחרר את עם ישראל לחופשי - כי עם לב רע כזה -  נסתמה ממנו החכמה ולא ראה את המציאות, לכן היה צורך בעשרת המכות- כדי לרכך את ליבו.

 יהי רצון שנזכה שיתקיים בנו הפסוק:

"לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי". [תהלים נ"א, י"ב]
*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

מכת הברד/ שיר מאת: אהובה קליין (c)

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

מכת הברד.

 שיר מאת: אהובה קליין ©

הרקיע עטור מסך עננה

הגיע עת הגיעה השעה

כהרף עין הופרה הדממה

עבדי פרעה יצאו במנוסה.



וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת

קולות רעם מעוררי פחד

כרעש תופים בכל מצרים

מכה עזה נדירה משמים.



 אש ומים חברו יחדיו

 ימלאו רצון קונם עכשיו

פלאי פלאים  חזיון תעתועים

בארץ חרבה נטולת גשמים.

 הערה: השיר בהשראת פרשת וארא [חומש שמות]
*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ משה ,ציפורה ובניו- בדרך למצרים/ ציירה: אהובה קליין(c)

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)



ציורי תנ"ך/ משה,ציפורה ובניו בדרך למצרים/ ציירה: אהובה קליין (c)[ שמן על בד]


Biblical paintings

Moshe, Zipporah and his sons on their way to Egypt

"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-אִשְׁתּוֹ וְאֶת-בָּנָיו, וַיַּרְכִּבֵם עַל-הַחֲמֹר, וַיָּשָׁב, אַרְצָה מִצְרָיִם; וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-מַטֵּה הָאֱלֹהִים, בְּיָדוֹ."

 [שמות ד, כ]


*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

יום שני, 24 בדצמבר 2018

פרשת שמות- רמז לגאולה העתידית- כיצד?/ מאמר מאת: אהובה קליין (c)

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

פרשת שמות- רמז לגאולה העתידית- כיצד?

 מאמר מאת: אהובה קליין 

היצירות שלי לפרשה:


ציורי תנ"ך / הכניסה למצרים- יעקב וכל פמלייתו מגיעים למצרים/ ציירה: אהובה קליין(c)


העלאת תמונות

ציורי תנ"ך/  בני ישראל עבדים במצרים/ ציירה: אהובה קליין (c)  [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ פרעה  מלך מצרים- המלך החדש, ציירה: אהובה קליין (c)


ציורי תנ"ך/ "וכאשר יענו אותו - כן ירבה וכן יפרוץ"/ ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ בת פרעה מגלה את משה בתיבה/ ציירה:  אהובה קליין(c) [שמן על בד]



ציורי תנ"ך/ משה והסנה/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

העלאת תמונות
ציורי תנ"ך/ המיילדות העבריות/ ציירה: אהובה קליין (c)


ציורי תנ"ך/ המיילדות לפני פרעה/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

העלאת תמונות

ציורי תנ"ך/ בני ישראל שואלים כלי כסף וזהב מהמצרים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]


העלאת תמונות
 ציורי תנ"ך/ בנות יתרו ליד הבאר/ ציירה: אהובה קליין (c)

העלאת תמונות

ציורי תנ"ך/ יוכבד מגישה את משה הקטן לבת פרעה/ ציירה: אהובה קליין (c)


העלאת תמונות
ציורי תנ"ך/ משה  בדרך  למצרים- לידו- ציפורה והבנים רכובים על החמור/ ציירה: אהובה קליין (c)
פרשת שמות- היא הפרשה הראשונה הפותחת את חומש שמות ומתארת את משה  מתחילת דרכו  ועלייתו ההדרגתית- לקראת מנהיגות ברוכה וגדושה במעשים וציוויים- ובשליחות מופלאה ונשגבה  מאת ה':

וכך התורה מתארת את שובו של משה אל מצרים יחד עם ציפורה אשתו וילדיו:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְיָן, לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם:  כִּי-מֵתוּ, כָּל-הָאֲנָשִׁים, הַמְבַקְשִׁים, אֶת-נַפְשֶׁךָ. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-אִשְׁתּוֹ וְאֶת-בָּנָיו, וַיַּרְכִּבֵם עַל-הַחֲמֹר, וַיָּשָׁב, אַרְצָה מִצְרָיִם; וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-מַטֵּה הָאֱלֹהִים, בְּיָדוֹ.  וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה, רְאֵה כָּל-הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה; וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת-לִבּוֹ, וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת-הָעָם.  וְאָמַרְתָּ, אֶל-פַּרְעֹה:  כֹּה אָמַר יְהוָה, בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל.  וָאֹמַר אֵלֶיךָ, שַׁלַּח אֶת-בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי, וַתְּמָאֵן, לְשַׁלְּחוֹ--הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג, אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ.  וַיְהִי בַדֶּרֶךְ, בַּמָּלוֹן; וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה, וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ.  וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר, וַתִּכְרֹת אֶת-עָרְלַת בְּנָהּ, וַתַּגַּע, לְרַגְלָיו; וַתֹּאמֶר, כִּי חֲתַן-דָּמִים אַתָּה לִי.  וַיִּרֶף, מִמֶּנּוּ; אָז, אָמְרָה, חֲתַן דָּמִים, לַמּוּלֹת".

 [שמות ד, י"ט-כ"ו]

השאלות הן:

א] מדוע הגיע העת לשובו של משה למצרים?

ב] באיזה אופן  שב משה למצרים?

ג] מה הטעם לרצון ה' להרוג את משה בדרך לשליחותו החשובה?

 תשובות.

משה שב מצרימה.

רש"י מסביר: הרי משה גדל במצרים, אך כאשר ראה שני  עברים נצים הוא   ברח ממצרים- למדיין, כפי שמתואר :

"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו.  וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל.  וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים; וַיֹּאמֶר, לָרָשָׁע, לָמָּה תַכֶּה, רֵעֶךָ.  וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט, עָלֵינוּ--הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי?  וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר, אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר.  וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת-מֹשֶׁה; וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ-מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל-הַבְּאֵר".[שמות ד, י"א-ט"ז]

ומי היו אותם אנשים נצים? התשובה: דתן ואבירם הם היו חיים, אלא שירדו מנכסיהם- והעני חשוב כמת.

 לגבי העני- ההוכחה היא בפרשה זו, לפי שנאמר:

"כִּי-מֵתוּ, כָּל-הָאֲנָשִׁים"[ נדרים ס"ד]

רש"י מסתמך על דברי   חז"ל: "תניא: ארבעה חשובים כמת, עני ,מצורע, סומא ומי שאין לו בנים.

לכן ,משה יכול לשוב כעת למצרים- לפי ציווי ה' .

 הרמב"ן מסביר: כי בהיות משה עדיין במדיין –ציווה אותו ה' לשוב למצרים ואל יפחד שם  - כי מתו כל מבקשי רעתו.

ספורנו סובר: משה יכול לחזור למצרים- לפי שמתו המלך ועבדיו- אשר בקשו להרגו כפי  שנאמר:

"וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם, וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָעֲבֹדָה, וַיִּזְעָקוּ; וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל- הָאֱלֹקים, מִן-הָעֲבֹדָה". [בראשית ,ב, כ"ג]

האופן- בו שב  משה למצרים.

 הכתוב מתאר:

"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-אִשְׁתּוֹ וְאֶת-בָּנָיו, וַיַּרְכִּבֵם עַל-הַחֲמֹר, וַיָּשָׁב, אַרְצָה מִצְרָיִם; וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-מַטֵּה הָאֱלֹהִים, בְּיָדוֹ".

 משה שב מצריימה  ,לוקח את אשתו- צפורה ושני בניו הקטנים ,כשהם רכובים על החמור.

 רש"ר מסביר : כנראה שלמשה הייתה בהמת משא אחת בלבד שעליה חשב לרכב, אלא שעתה הרכיב את אשתו ואת ילדיו "על החמור" והוא עצמו היה הולך ברגל עם המטה בידו.

 רש"י מבהיר: כי החמור שחבש אברהם לעקדת יצחק - עליו עתיד להתגלות גם מלך המשיח שנאמר:

 "גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלַ‍ִים הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר  [זכריה ט', ט']

 רש"י מבסס את פירושו זה על פי "פרקי דר' אליעזר"

"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו.."

 [בראשית כ"ב, ג'] הוא החמור שרכב עליו משה בבואו למצרים שנאמר:

ו"ַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-אִשְׁתּוֹ וְאֶת-בָּנָיו.." – הוא החמור שעתיד בו דוד לרכוב עליו" [כפי שנאמר בספר זכריה]

מוסיף רש"י ואומר: הליכתו של משה למצרים מתוך  מסירות נפש ,מקורה באברהם אבינו וזוהי גם המסירות נפש שתביא את הגאולה העתידה.

 רעיון מסירות הנפש המוליך והמביא את הגאולה- נמשל לחמור  שנושא על גבו את המשיח.

הכתוב מציין שמשה לקח אתו את המטה האלוקים.

 שמות רבה מסביר את הציווי  אל משה: "רְאֵה כָּל-הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה"  מהם מופתים אלה?- זה המטה שהיו כתובים עליו המכות- ראשי תיבות: דצ"ך, עד"ש, באח"ב "

 "חזקוני" סבור: שהמטה נקרא בשם:" מַטֵּה הָאֱלֹהִים"- מהטעם- שעדיין לא נקרא המטה  על שמו של משה- מפני שעד אותו זמן לא עשה בו נס.

 בנוגע ללקיחת אשתו צפורה ושני בניו הקטנים-

מסביר "חיזקוני": היות והבנים עדיין היו קטנים הושיב משה את האם- ציפורה-תחילה  ואחר כך את הקטנים בחיקה, אבל  לגבי יעקב כאשר ירד למצרים,  ובניו היו גדולים  -לקח את בניו תחילה ואחר כך את הנשים ,שנאמר:

"וַיָּקָם, יַעֲקֹב; וַיִּשָּׂא אֶת-בָּנָיו וְאֶת-נָשָׁיו, עַל-הַגְּמַלִּים". [בראשית ל"א, י"ז]

,משה המשיך לבדו למצרים שהרי מיד כאשר ה' פגש במשה, אז נימול בנו- אליעזר ובאותו מקום משה הניח אותם והלך לבדו למצרים, ואילו כאשר נתרפא אליעזר ממילתו שבה ציפורה אל בית אביה עם שני בניה, כמו שכתוב:

"וַיִּקַּח, יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, אֶת-צִפֹּרָה, אֵשֶׁת מֹשֶׁה--אַחַר, שִׁלּוּחֶיהָ.  וְאֵת, שְׁנֵי בָנֶיהָ:  אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד, גֵּרְשֹׁם--כִּי אָמַר, גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה".[ שמות י"ח, ב-ג]

רצון ה' להמית את משה בדרך.

רש"ר [רבי שמשון רפאל הירש ] שואל: כיצד יתכן שאחרי שהוטלה על משה משימת השליחות בהוצאת בני ישראל ממצרים- שליחות כה נעלה, רצון ה' לפתע להמיתו?

 הטעם לכך: היות ומשה התרשל מלמול את בנו, הרי  משה יוצא למצרים כדי להיות שליח בהבאת הגאולה לעם ישראל- עם   שייחודו שעבר ברית מילה וכעת משה בעצמו  עומד להכניס לתוך עם ישראל במצרים- את בנו הערל? לכן היה ה' סבור: שעדיף שמשה ימות מאשר יישם את שליחותו עם דוגמא כה רעה.

 גם רש"י סבור שהקצף של ה' כלפי משה – נבע מהכעס עליו שהתרשל למול את בנו.

חז"ל [ במסכת נדרים  ל"א] סבורים: משה לא התרשל בקיום במצוות המילה לבנו, אלא הוא ראה  את  עצמו מחויב לגאולת ישראל, אילו היה מל את בנו היה חייב להמתין שלושה ימים - עד שהקטן יצא מכלל סכנה ורק בתום זמן זה, היה יכול עם שפחתו- לצאת לדרך. הוא הזדרז לקראת  מילוי שליחות קודש זו.

אבל לאחר שה' ראה שמשה השתהה בבית המלון ומנגד לא חשש משה לעקב את גאולת ישראל- אז נענש  בעקבות  שלא מל כעת בנו.

 ועדיין הוא צריך ללכת למצרים קיימת סכנה  לילד.

רבי אליהו מזרחי :סובר שהמרחק  ממלון זה עד מצרים – היה יום אחד ובדרך  כה קצרה – לא היה קיים  חשש לנזק לילד הקטן.

 אבן עזרא מסביר: שהיה הצורך  למול את אליעזר בדרך, אלא שאין למול את הילד במקום סכנה .

 לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק :כי משה היה נחוש ברמ"ח אבריו ללכת למצרים לגאול את עם ישראל- ויש בכך גם רמז לגאולה העתידית לעם ישראל.

 יהי רצון שנזכה במהרה לבוא גואל, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ".

[כדברי זכריה  הנביא ח,י"ט]
*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

הרב אבינר