יום שני, 27 במרץ 2017

פרשת ויקרא- מהו הקשר בין השלום לקורבנות?/ מאמר מאת: אהובה קליין .

בס"ד *כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)




פרשת ויקרא- מהו הקשר בין השלום לקורבנות?

 מאמר מאת: אהובה קליין

ציורים שלי לפרשה:



ציורי תנ"ך/ ה' קורא למשה מבין הכרובים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]



ציורי תנ"ך/ קורבן עולה ויורד/ ציירה: אהובה קליין (c)



ציורח  תנ"ך/ סעודת מחלקי קורבן השלמים המותרים למקריב[לבעלים] ציירה: אהובה קליין (c)

"ונאכל בכל עיר [ירושלים] לכל אדם טהור"



ציורי תנ"ך/ קורבן עולה/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]


העלאת תמונות\

ציורי תנ"ך/ הכוהנים עורכים את העצים על המזבח/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

העלאת תמונות

ציורי תנ"ך/ המקריב קורבן עולה של יונים - מגיש לכוהן/ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]





הפרשה פותחת בפסוקים הבאים: "וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.  דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה--מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם.  אִם-עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן-הַבָּקָר, זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ; אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, יַקְרִיב אֹתוֹ, לִרְצֹנוֹ, לִפְנֵי יְהוָה"  [ויקרא א ,א-ד]

מדובר , בקורבן עולת נדבה - העשיר מקריב בקר, הבינוני יקריב צאן ואילו העני יקריב מן העוף כפי שהכתוב מתאר: "וְאִם מִן-הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ, לַיהוָה:  וְהִקְרִיב מִן-הַתֹּרִים, אוֹ מִן-בְּנֵי הַיּוֹנָה--אֶת-קָרְבָּנוֹ". [שם ,א, י"ד]

 השאלות הן:

א] מדוע מקריבים בהמה ולא חיה?

ב] מדוע התורה פותחת דווקא בקורבן עולה?

ג] אילו תורים, או אילו יונים יש להקריב לה' ?



קורבן מן הבהמה.

רבינו בחיי מסביר באמצעות שני פירושים:

א] ה' בחר  דווקא בבהמות ולא בחיות לקורבן - היות והבהמות בדרך כלל נרדפות על ידי החיות ופסל את החיות מפני שהן רודפות ומהעניין הזה ,דרשו רז"ל: "הווי מן העלובין ולא מן העולבים מן  הנרדפים ולא מן הרודפין"

ובמיוחד התורים ובני יונה הם הכי נרדפים ולכן הכשיר אותם הכתוב למזבח. ומכאן המסקנה : כי ה' הכשיר את הבהמות והעופות משום שהם  נרדפים.

רז"ל מבססים את דבריהם  על הפסוק: "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" מכאן  שהכתוב מדמה את אוהביו [הנעלבים] לשמש - לפי שהשמש הייתה עלובה  כשקטרגה הלבנה ואמרה: אי אפשר ששני מלכים ימשלו תחת כתר אחד.

וכשם שה' דימה את עלבונם לעלבון השמש - כך את זכות אורם –לזכות אור  השמש.

ב] הטעם השני: שהכתוב הכשיר את הבהמות להקרבה על המזבח - כדי ללמד על מידת התמימות ,מידה שראויה לבני אדם שיתנהגו בה, היות והבהמות מסמלות  תמימות, משכנם של הבהמות במקום מיושב ובהם בחר גם יעקב אבינו, וההוכחה לכך היא: שרבקה - אמו אמרה לו: "לך נא אל הצאן", ויעקב היה בוחר תמיד בדרך השלום ועל כן נקרא: "איש תם" שתרגומו: איש שלום. גם התורה שניתנה לזרעו כולה - שלום כמו שכתוב: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" [ משלי ג]

וישראל מכונים בשם: "שולמית" כמו שכתוב בספר שיר השירים: "שובי,שובי השולמית" , עם ישראל מסמל את השלום -שדר בתוכו, לכן ה' בחר  בסוג זה של קורבנות- היות והם מסמלים את השלום בעולם. ואילו את החיות שהם מסמלים רשע – אלוקים פסל להקרבה על המזבח.

עשיו הרשע היה איש שעיר ,חי במדבר והיה מרוחק ממזרח השמש  בגבורתו כמו שנאמר :"..יודע ציד, איש שדה" הוא בחר דווקא בחיות - שמשכנם במדבר אזור שיממון וחורבן. מצב זה מנוגד  למידת השלום. מטעם זה התורה מצווה לבנות את המזבח מאבנים וללא אבני גזית – כי חרבך הנפת עליה .

החרב – הוא ירושה לעשיו כפי שהדבר מתבטא בפסוק: "וְאִם-מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה-לִּי, לֹא-תִבְנֶה אֶתְהֶן  גָּזִית:  כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ, וַתְּחַלְלֶהָ".[שמות כ, כ"א]  מכיוון שתכלית המזבח: להאריך ימים ואילו החרב מקצר את הימים , דרשו רז"ל: שאין זה מן הדין שיונף המקצר על המאריך.

הרמב"ן  טוען : שאין מקריבים חיות -כי זה לאו הבא מכלל עשה כשמקריב חיה כמו  שנאמר בזבחים פרק שלישי [ל"ד]: "המעלה אברי חיה רבי יוחנן אומר: עובר בעשה"

הרב שמשון רפאל הירש מדגיש שהקרבת חיה פסולה - אפילו בדיעבד והוא מבסס את דבריו על הפסוק: "בקר וצאן אמרתי לך ולא חיה" [זבחים ל"ד] מכאן שרק אותן הבהמות אשר יכולות על פי טבען לשתף פעולה עם האדם כשרות לייצג את  אישיותו בקרבן שהוא מקריב.

 קורבן עולה.

רבינו בחיי מסביר: מדוע התורה מקדימה את קורבן עולה לשאר הקורבנות?

על דרך הפשט: המחשבה היא ראשית הכול ואם חשב על  החטא תחילה -מכאן שיבצע את החטא גם בפועל-דהיינו שיעבור ממחשבה שלילית למעשה שלילי שהוא החטא. מטעם זה הכתוב הקדים את קורבן העולה.

ומדוע הכתוב מזכיר תחילה פר ואחר כך צאן ובסוף את העוף?

 ותשובתו: כי פר מוקרב על ידי העשיר- היות  ואדם זה- בעל לב גס , גאוותן ובוטח בעושרו בלבד, לכן חויב להביא פר.

אדם במעמד בינוני שאין ליבו גס ואין  הוא נוהג לחטוא תמיד-מביא קורבן מן הצאן.

אדם עני שליבו נכנע והוא שפל, לעומת שאר בני אדם מביא קורבן מן העוף - לפי שהשווי הכספי של הקרבן אינו כרוך בממון רב.

משום כך, קורבנו של כל אחד ואחד על פי גודל חטאו.

ועל דרך הקבלה: התורה הקדימה את העולה - כנגד הבינה, ולכן סידור הפרשיות כגופי הקורבנות:

ראשית, קורבן עולה.

בשלב הבא- קורבן שלמים ואחר כך- פר כהן משיח שהוא חטאת וזה כמו סדר שלושת השמות שמצויים בשלוש עשרה מידות.

העולה- היא למעלה מן המידות.

קורבן השלמים למכריע ביניהם כדי להשלימם.

פר כהן משיח –הוא החטאת לכנסת ישראל כפי שהכתוב מציין: " וחטאתם לפני ה' " [ויקרא ט"ז] חטאת לכנסת ישראל.

הרב שמשון רפאל הירש מסביר: את מהות השם: "עולה" שנגזר מן הצורך והרצון  לעלות ולהתקדם, אדם שמביא קורבן "עולה" מבין שעליו לעלות  קדימה לעבר הטוב האלוקי. ויש לו הכוח לבצע זאת.

אדם זה מגיע לידי הבנה: שהוא נכשל במילוי חובתו ומטרת קורבן העולה להזהירו מכישלונות עתידיים. ועל כן קורבן עולה- מסמל את העלייה וההתקדמות בדרך  הרוחנית.

 תורים ובני יונה.

רבינו בחיי מסביר בשני אופנים:

על דרך הפשט: התורה בחרה דווקא את הגדולים בתורים מהטעם של הדבקות והמסירות שיש בהם, כי ידועה שהנקבה שבהם המאבדת את בן זוגה, לא תדבק בבן זוג אחר לעולם. וכך הם עם ישראל תמיד דבקים בה' ואינם נוטשים את דבקותם בו - לטובת  אלוהים אחרים.

לכן התורים כשהם קטנים - פסולים להקרבה קודם בשלותם  לזווג.

לעומת זאת אצל היונים - התורה פסלה את הגדולים שבהם מפני שהם קנאים לכל אחד ובסופו של דבר באים לידי פירוד לכן בקבוצה זו –נבחרו דווקא הקטנים טרם יגיעו לידי בשלות לזווג.

את התרנגולים התורה כלל לא הכשירה, לפי שהם נחשבים לבעלי זימה.

על דרך הקבלה: התורים יסודם מים ולכן התורה הכשירה דווקא את הגדולים- וזאת כדי לרמוז שהחסד דרוש  בכמות גדולה בעולם בכל דבר.

לעומתם , היונים –יסודם אש, כמו שכתוב: "ואברותיה בירקרק חרוץ, כי זהב ירוק גון האש" [תהלים ס"ח] לכן נפסלו היונים הגדולים והוכשרו הקטנים.

לסיכום לאור האמור לעיל ניתן להסיק : כי התורה מתחשבת במעמדו של המקריב ועל כן, העשיר מקריב מן הבהמה, המעמד הבינוני -מקריב צאן ואילו העני - יקריב עוף.

מעניינת גם ההבחנה שהתורה עושה בין תורים ליונים.

על פי הכשרת סוגי הקורבנות: בהמות ולא חיות, בעופות- תורים גדולים וביונים דווקא -הוכשרו הקטנים- המשותף לכל הקורבנות שהוכשרו להקרבה - הוא סמל השלום והנאמנות,  המסמל את עם ישראל- עם השלום.

בימינו לא ניתן לקיים את הקרבת הקורבנות מכל סוג שהוא ועל כן התפילה ממלאת את מקומה.

 מי ייתן שלא נחטא עוד ונזכה בקרוב לבניין המקדש ועבודת הכוהנים.

*כל הזכויות שמורות לאהובה קליין (c)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הרב אבינר